אין אפשרות להתחבא פרק שתיים

אל תאמינו למה שאתם שומעים, רוב החצויים לא אמיצים באמת.
חניכים התחילו לצרוח ולרוץ לעבר הביתנים (בעוד בני ארס רצו לכיוון השני) ורק היו טרף קל לכלבי השאול שהרסו את הביתנים וגרמו לבלגן שלם.
התחמקתי מחץ שחלף מעל ראשי ורצתי לקיירו וניק, שהיו עסוקים בלשפד כמה קיקלופים.
ניק ירה ברקים על ימין ועל שמאל, קיירו שיסף בחרב הברזל הסטגאי שלו כל דבר שזז, אבל ראיתי ששניהם מתעייפים.
"ניק! קיירו!" צעקתי ושיספתי דראקנייה שעמדה להרוג את ניק. "צריך להגן על המחנה, לא להרוג מפלצות."
"ככה אני מגן על המחנה!" צעק קיירו והתחמק מרגל של קיקלופ.
"ומה נשאר להציל?" שמעתי את קולה של מרנה, איפשהו בתוך צבא המפלצות. "כלבי השאול הרסו את הביתנים!"
"אז נגן על מה שנשאר!" צעקה אילנה ודקרה כלב שאול שהיה לידי.
"לא!" שמעתי קול. קנטאור מוכר התקרב אלינו בדהירה.
"כירון!" צעק ניק.
"אתם חייבים לברוח מכאן." הוא אמר.
"אבל המפלצות יהרסו את המחנה! ואיך הן בכלל הצליחו לעבור את הגבול הקסום?" צעקתי.
כירון לא ענה. נראה שהוא מזדקן בכמה שנים. הוא ירה בטלקין, אבל השריון שלו חסם את המכה.
"אתה יודע למה, נכון?" שאלה אילנה.
"זה לא משנה. תברחו מכאן כל עוד אתם יכולים."
"אבל – "
"בלי להתווכח! אם אתם רוצים לחיות, תעשו את מה שאני אומר." הוא פנה לאחור ודהר משם, מאייד בחציו עשרות מפלצות, אבל עוד עשרות נשארו.
"אנחנו לא באמת יכולים לברוח ולתת למפלצות להרוס את המחנה." אמרה מרנה שהתקדמה לעברנו תוך כדי לחימה.
שתקתי. ידעתי שכירון לא היה אומר לנו ללכת אם המצב לא היה ממש קשה.
"אנחנו יכולים." מלמלתי.
"ג'וש, אתה לא באמת – "
"פשוט בואו. ניק, תקרא לקיירו." התחלתי ללכת לפני שמישהו הגיב.
הייתי בטוח שהם לא יבואו איתי, אבל ניק רץ אחרי, ואז גם מרנה ואילנה.
"קיירו!" צעקתי.
הוא הבין את המסר. הוא סיים בלקצוץ לחתיכות טלקין, ואז בא אחרינו.
עזבנו את המחנה, בעוד שאגת הניצחון של המפלצות מהדהדת מאחורינו.