אין אפשרות להתחבא – פרק שש

"לרוץ!" צעק ג'וש וקפץ שנייה לפני שהקוצים שיפדו אותו. הוא ניסה לדקור את המנטיקור, אבל הוא סובב את החרב בזנבו וג'וש היה מוכרח להפיל אותה.
גם מרנה ניסתה לתקוף, אבל נאלצה לסגת בגלל מטח קוצים. ניסיתי לעזור, אבל היד שלי היתה משותקת לחלוטין. אני יכולתי להילחם ביד ימין, אבל סביר להניח שהייתי נקצץ לחתיכות.
כולנו הבנו שאין לנו סיכוי להביס את המפלצת הזאת והתפזרנו ברחבי הבית.
אני ומירנדה נכנסנו למה שכנראה היה חדר הילדים, צעצועים מרוסקים פוזרו ברחבי החדר וכתמי דם היו על השטיח. היד שלי צרבה כשמירנדה ואני הצטופפנו ביחד מאחורי מיטת תינוק.
שמעתי את דפיקות הלב שלה, או אולי הם היו שלי? מחוץ לחדר שמעתי את צחוקו של המנטיקור.
"אדם פינטו? כן, ככה קוראים לך." שמעתי אותו אומר. "צא והוכח לי שאתה לא פחדן."
התחממתי. אני ממש לא פחדן, והוא ידע את זה.
המנטיקור פנה אלי, בגלל שידע שכרגע אני מהווה הכי פחות איום מבחינתו, וגם בגלל שאותי יהיה הכי קל להוציא.
"קדימה, תוכיח את עצמך." הוא המשיך. "אתה לא רוצה לדעת מה באמת קרה לחברך בן?"
זה גרם לי לקפוא. מה הוא יודע על בן? התחלתי לצאת, אבל מירנדה הניחה יד על כתפי הבריאה.
"אל תצא," היא לחשה. "הוא יהרוג אותך."
"לפחות יהיו לי הקלות בשאול." עניתי בקול רועד מעט.
לפני שמירנדה הספיקה לעצור אותי, יצאתי מהמחבוא ועמדתי מול המנטיקור בעיניים רושפות.
הוא חייך, ושדה ראייתי התחיל להאדים. זה קורה לי רק כשאני ממש כועס.
"מה קרה בלילה שבן מת?" שאלתי בכעס.
המנטיקור נראה מאוד משועשע מהעצבנות שלי, כנראה הוא לא יודע מה קורה כשמעצבנים בן האדס. "ובכן, האדון שלי שלח אותי להרוג בבן האדס אחד שהוא אתה. והייתי מצליח להרוג אותך, אלמלא האבא הארור שלך שהציל אותך."
לשנייה, הזעם שלי נחלש. זה היה אבא שלי? זה לא ממש הגיוני, אבל זה הדבר היחיד שאפשרי לעכשיו. המנטיקור ניצל את הבלבול שלי ותקף.
"אין מצב שאני אפטר מאחי הגדול כל כך מהר." אמרה מירנדה ורצה אלי. היא הרימה את ידה, וסדק ענקי נפער ברצפה. המנטיקור נפל לתוכו והסדק התכווץ עד שנשאר רק קו לבן חרוט ברצפה.
מירנדה כשלה ואני תפסתי אותה. היד שלה בערה.
"אין בעד מה." היא מלמלה.
לא עניתי. הייתי המום מיד. ולא נראה לי שהייתי עונה גם אם הייתי בסדר.
כולם יצאו ממקומות המחבוא שלהם. רוב נתן למירנדה קצת נקטר והיא התאוששה.
"זה… היה ממש מגניב!" אמר ניק. "ה-הסדק… והמנטיקור…"
מרנה תקעה מרפק בצלעותיו. "עזוב את זה. קיירו, אתה בסדר?"
"אני בסדר." מלמלתי, ולא נראה לי שמישהו האמין לי.
"בטח," רטן רוב. "מי זה בן?"
זה החזיר אותי בבת אחת למציאות. "אף אחד. ואל תשאל שאלות שאתה יודע שלא מתכוונים לענות עליהם, ילדון."
"אבל רק אמרתי – "
"עזוב אותו. לקיירו אין סיכוי להשתנות." אמר ג'וש.
לא אמרתי כלום. יצאתי מהבית וכבר הצלחתי לראות את האמפייר סטייט – שם נמצא האולימפוס – מגיח מאחורי כמה בניינים.
"בואו." אמרתי. "אם יהיה לנו מזל נגיע הערב לאולימפוס ולהישאר בחתיכה אחת."
חבל שלא ידענו אז שמסע החיפושים שלנו לא ייגמר באולימפוס.