אין אפשרות להתחבא – פרק שמונה – הסיפור ה41 שלי כאן!

תוסיפו לרשימת הדברים שאנחנו צריכים לזכור כשנעיר את ניו יורק: לקנות רסן לקיירו.
הוא ומירנדה היו היחידים שיכול לראות, והם גררו אותנו במבוך החשוך הזה. רק שקיירו לא ממש זכר שאנחנו לא יכולים לעקוב אחריו.
"קיירו, אנחנו לא בעלי היכולות של בני האדס!" צעקה מרנה לחשכה.
"תעזבו אותו. אחים גדולים לא מבינים כלום." אמרה מירנדה.
"שמעתי את זה!" אמר קול מרחוק.
כולנו צחקנו.
אחרי כמה דקות מירנדה וקיירו עצרו. אור קלוש זהר במקום כך שיכולנו לראות שהם מביטים זה בזו.
"מה קרה?" שאל ג'וש.
"יש… יש שם מישהו." מלמלה מירנדה.
ג'וש צמצם את עיניו ורץ לעבר צללית שהייתה מולנו.
"מה…" מלמלתי.
התקדמנו לעבר הצללית. ראיתי סורגים ומאחורי הסוגרים היה איש שנראה כאילו הוא יושב על סוס, רק שהוא לא ישב…
"כירון!" קרא ניק בהפתעה. "מה אתה עושה כאן?"
עיניו של מנהל הפעילויות שלנו היו מלאות עצב. "ובכן, כלאו אותי כאן, ניק."
"מי?" שאלה מרנה.
"מי שאפשר למפלצות להיכנס למחנה ומי ששלח את המנטיקור לרדוף אחריכם."
"כן, אבל מי זה?" שאלתי.
כירון הביט סביבו כאילו חושש שיצוטטו לנו. "התשובה ברורה. זה היה זאוס."
"נכון מאוד." קרא קול מאחורינו.
הסתובבנו, וזיהיתי את ארס, אל המלחמה. בידו הוא החזיק חנית ועיניו נצצו משעשוע. "אני איהנה מאוד מלהרוג אתכם."