אין אפשרות להתחבא פרק שלוש חלק ב'

"אימא שלי סיפרה לי שאני חצויה כבר בגיל ארבע." היא התחילה להסביר אחרי שהערתי את כולם. "משום מה, גם אחרי שידעתי לא תקפו אותנו הרבה מפלצות."
"אז למה אף פעם לא הגעת למחנה החצויים?" שאלה אילנה.
"אימא שלי לא רצתה לשלוח אותי. היא אמרה שאני לא צריכה להיות שם ובכל מקרה לא תוקפות אותי מפלצות."
לא היה לי קשה במיוחד להאמין לזה. הרבה חצויים מתו בגלל הורים שלא רצו לשלוח את הילדים שלהם.
"אבל מה אתם עושים כאן? אמרתם שמישהו הרס את המחנה או משהו כזה."
"כן." אמר ניק. הוא סיפר לה בקצרה.
"עכשיו בטח כל החברים שלנו מתים." אמרתי בעצב אחרי שניק גמר לספר.
"לא, הם לא." אמרו קיירו ומירנדה ביחד.
"מה?" אמר ג'וש.
"אני פשוט מסוגלת להרגיש את זה." אמרה מירנדה.
"את מתכוונת… כמו מין זמזום באוזן?" שאל קיירו בחשדנות.
"כן, איך ידעת?"
עיניו אורו, ופעם הראשונה מאז שהכרתי אותו (בכל שלושת השנים האלה), הוא חייך. "בגלל שזה אומר שאת בת האדס."
שקט. אפילו הצרצרים בחוץ שתקו בבת אחת. נראה שמירנדה ניסתה לעכל את המידע. "או-קיי… בכל הפעמים שחשבתי על אבא שלי, לא חשבתי שאבא שלי הוא אל השאול."
"אל תדאגי, את תביני שזה נכון מתישהו."
היא הצליחה לחייך. "אני צריכה לספר לחבר שלי, גם הוא חצוי שאימא שלו לא רצתה לשלוח אותו למחנה."
"אז… את יודעת מי אבא שלו?" שאלתי.
"בטח, רוב הוא בן הפייסטוס."

ברגע שראיתי אותו, יכולתי להישבע שהלב שלי עצר קצת.
היה לו שיער שטני מתולתל קצת ועיניים חומות. הוא היה די גבוה ולא ממש שרירי, והיו לו משקפיים. אבל בכל זאת, הוא היה חתיך.
ברגע שהוא ראה אותנו, הוא חייך. "אה, אתם אלו שמירנדה חושבת שהם חצויים."
"אנחנו באמת חצויים." אמר ג'וש.
הוא הרים גבה. "באמת? מירנדה חושבת שכמעט כל אחד הוא חצוי."
היא הסמיקה. "רוב! טוב, לא משנה. תכיר, אלו ג'וש, ניק, קיירו, אילנה ו – "
"ולי קוראים מרנה!" צפצפתי. "היי, אני בת אתנה."
הוא חייך שוב. "היי, אני בן הפייסטוס הכי מגושם שנולד במאה השנים האחרונות."
גיחכתי, ואז רציתי להרביץ לעצמי. זה סתם בן, אפילו אם הוא חתיך ונחמד ו… מושלם.
"אז, מה אתם עושים כאן?" שאל.
"אה, אנחנו…" התחלתי לגמגם.
"הרסו את מחנה החצויים." ניק הסביר ונעץ ברוב לשנייה מבט זועם.
"איך?"
"בדיוק כמו שהולכים להרוס את הבית הזה עכשיו." מלמלה מירנדה והביטה מעבר לחלון. "חמישה קיקלופים באים הנה עכשיו."