אין אפשרות להתחבא פרק שלוש חלק א'

~מרנה~
עד שחשבתי שחיים של חצויים לא יכולים להיות דפוקים יותר, גיליתי שזה דפוק יותר ממה שיכולתי לדמיין.
הערב ירד, והטיפוסים הרגילים התחילו לצאת לרחובות. יותר מפעם אחת היינו צריכים להתחמק מכנופיות רחוב.
מתישהו הגענו לבית חוף לא רחוק מהמחנה. שמעתי קולות דיבור בפנים והרחתי אוכל והבטן שלי קרקרה בטירוף.
קיירו רץ לפתח הדלת והתכוון לצלצל.
"קיירו, מה אתה עושה?" אמרתי.
"פשוט אולי מי שגר כאן יוכל לתת לנו לישון כאן, רק הלילה."
"מי אתה ואיפה קיירו שחושב שכל האנשים רעים?"
"מת מרעב ומעייפות."
"אבל אתה עדיין לא יכול – "
"לא אכפת לי!" צעק ניק. הוא צלצל בפעמון.
שירה שקטה של ציפורים נשמעה, ואישה פתחה את הדלת.
היא היתה רזה וגבוהה. שיערה השחור היה קלוע בצמה אחת מאחורי הראש והיא לבשה משקפיים עגולים. היא נראתה קצת כמו התלמידה החנונית שיש בכל כיתה – חמודה אולי, אבל מוזרה.
"שלום," היא אמרה. היה לה מבטא צרפתי קצת. "אפשר לעזור?"
"כן." אמר קיירו בקול פחות עצבני מהרגיל. "הבית שלנו נשרף, ותהינו אם נוכל לישון כאן הלילה."
הייתי בטוחה שהאישה תטרוק את הדלת ותתקשר למשטרה, אבל במקום זה היא אמרה: "כן, אתם יכולים. יש לי ילדה בערך בגילך. אני אקרא לה."
האישה הלכה, ואנחנו נכנסנו בשקט לבית.
"אתם רואים שאני יכול להיות נחמד לפעמים?" אמר קיירו.
"זה רק עוד סימן לכך שאתה לא קיירו." גיחך ניק.
"אני מזהיר אותך, פצפון. עוד מילה אחת ובאמת תפגוש את אבא שלי."
"עוד מילה אחת ממך ואתה – "
"תכירו, זאת הבת שלי, מירנדה." אמרה האישה שהופיעה כאילו משום מקום.
לסלון נכנסה נערה בערך בגילי, עם שיער שחור חלק ועיניים חומות. היא היתה רזה וגבוהה כמו אימא שלה ונראתה חלשה, אבל ידעתי שהיא מסוגלת להחטיף מכות כמו שצריך.
"טוב, אני אשאיר אתכם כאן לבד ואלך להביא את האוכל." האישה הלכה למטבח.
"ה-היי." מלמל קיירו. הוא הושיט לה את ידו ללחיצה. "קוראים לי קיירו. אלה הם ג'וש, אילנה ניק ומרנה."
"היי…" היא מלמלה בחזרה. "אימא שלי אמרה שהבית שלכם נשרף?"
"כן!" אמרתי. "היי, אני מרנה. גרנו באותו בניין ביחד עד שהוא נשרף בבוקר."
"הבית שלנו בשיפוצים, אז החלטנו לקחת חופשה ולבוא לכאן ביחד עם חבר שלי."
"איפה אתן גרות?" שאל ג'וש.
"אנחנו גרות בשיקגו. כמו שאמרתי, אנחנו כאן בסוג של חופשה." מירנדה בחנה כל אחד מאיתנו בקפידה כאילו אנחנו יצירות אומנות שהיא מחפשת בהן פגם. "תגידו, אולי לא תבינו למה אני מתכוונת, אבל אתם אולי במקרה – "
"כולם לשבת!" קטעה אותה אימא שלה. "מזל שהכנתי הרבה אוכל."
התכוונתי לשאול את מירנדה מה היא התכוונה להגיד, אבל ברגע ששמעתי את המילה 'אוכל' הבטן שלי גררה אותי לשולחן ליד המטבח.
אימא של מירנדה הניחה על השולחן הגדול כל סוג אוכל שאפשר לעלות על הדעת. לרגע הרגשתי כמו במחנה החצויים, אבל המחשבה הכאיבה לי לכן הדחקתי אותה.
אחרי שכולנו טרפנו כמו חיות בר את האוכל אמרנו תודה (חוץ מקיירו, שחזר לאופי הרגיל שלו) ושכבנו כמה על הספה וכמה על השטיח הגדול לידו.
"הרבה יותר טוב…" מלמל ניק. "אני הולך לישון, לא יודע מה איתכם."
"גם אנחנו." אמרנו ביחד.
"יש הרבה כריות על הספה אז תיקחו אותן." אמרה אימא של מירנדה. היא הלכה לחדר שלה.
מירנדה נעצה בנו מבט אחרון וגם הלכה.
לקחתי כרית ופיהקתי, אבל פתאום המחשבות על המחנה הציפו אותי. "מה אתם חושבים שקרה למחנה?"
ג'וש משך בכתפיו, מנומנם. "הם בטח הרסו אותו. אני לא רוצה לחשוב מה הם עשו לכולם."
"אבל איך הם הצליחו לעבור דרך הגבולות הקסומים?"
"כירון ידע." אמרה אילנה בשקט, שעד עכשיו לא דיברה. "אבל המפלצות בטח הרגו אותו."
"אפשר להפסיק לדבר על זה? אני רוצה לישון." אמר ניק.
"או-קיי. לילה טוב."
אחרי כמה דקות כולם הלכו לישון. רק אני נשארתי ערה.
"מרנה?" שמעתי קול. מירנדה הופיעה בתחילת המסדרון.
"אה, כן?" אמרתי. "את צריכה משהו?"
"לא פשוט חשבתי… את והחברים שלך, אתם חצויים?"