אין אפשרות להתחבא – פרק עשר!

שיספתי כלב שאול. מרנה קטלה קיקלופ. קיירו שאב נשמה של טלקין, אבל הצבא הזה היה אין סופי. זה לא היה משנה כמה מפלצות קטלנו, מפלצות אחרות הסתערו עלינו בכוח גדול יותר. סביר להניח שנקרוס מתשישות הרבה לפני שהמפלצות יחסלו אותנו.
התחמקתי מדראקנייה ומעדתי לאחור, ג'וש תפס אותי.
"תודה." התנשפתי.
"כן, טוב, הייתי מעדיף שהחבר הכי טוב שלי לא יהפוך לסושי."
גיחכתי. "לא היה לך אכפת שקיירו יקיר לי את אבא שלו בדרך המהירה."
"כן…"
גלגלתי עיניים וחזרתי להילחם. הרגשתי פתאום פרץ אנרגיה בלתי מוסבר וחיסלתי כל מפלצת שעמדה מולי.
"זה לא יעבוד!" צעקה אלי מרנה. "אנחנו חייבים לברוח!"
המשכתי להילחם למרות זאת. רציתי לחסל את כל המפלצות עד האחרונה, אבל גם ידעתי שמרנה צודקת.
בסוף אפילו קיירו הפסיק להילחם, הוא כבר הבין שזה קרב אבוד.
כולנו התקבצנו במקום אחד. כל המפלצות שנשארו הקיפו אותנו.
"בקשה אחרונה?" מלמל רוב.
"כן," אמרה מרנה. "תתקפו מולנו."
וכולנו הסתערנו, בכוחות האחרונים שלנו, וחיסלנו את המפלצות שהיו מולנו וברחנו לסמטה אחת.
"זה היה קרוב." נאנחה מירנדה.
"זה עוד כלום." אמר קיירו. "בטח כל המפלצות בארצות הברית מחפשות אחרינו עכשיו."
"אתה תמיד יודע להעלות את המורל." אמר ג'וש.
"טוב, אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" שאלה אילנה. "האלים נגדנו, ואין אף אחד שיעזור."
"אנחנו נמצא את כל החצויים מהמחנה ונשחרר אותם." אמרה מרנה.
"אבל אנחנו לא יודעים איפה הם נמצאים." אמרתי.
מרנה שפשפה מאחורי ערפה. "אה… היה לי חלום אתמול…"
כולנו חיכינו.
"טוב, אז בחלום שלי ראיתי איפה כולם נמצאים."
"והם ב…" אמר קיירו.
"אנחנו צריכים להגיע ליוון. לאולימפוס."