אין אפשרות להתחבא פרק חמש חלק א'

~קיירו!~
בואו ננסה לארגן דברים מהקל אל הכבד:
1) מפלצות פלשו למחנה החצויים ועכשיו הן מחזיקות בשבי את כל מי שהיה שם (יופי, בכל מקרה לא אהבתי שם אף אחד).
2) אנחנו במסע חיפושים לאולימפוס כדי להבין מה קורה (מסע חיפושים, יופי…)
3) מישהו הרדים אולי את כל ניו יורק (זה אומר שאם מפלצות יתקפו אותנו, אף אחד לא יעזור).
4) יש לנו שני חברים חצויים חדשים (יופי, עוד נודניקים.)
5) שאחת מהם היא אחותי הקטנה.
זה היה הכי נורא. לא העובדה שיש לי אחות, אלא זה שהיא אחותי הקטנה. אין מצב שאני אהיה בייביסיטר, בחיים לא.
אבל עדיין… אני חייב להודות שלכמה זמן שמחתי שיש לי אחות. אבל הזמן הזה עבר.
אתה והחברים שלך עומדים למות. הזכרתי לעצמי. זה הזמן האחרון להיות בו שמח.
עשיתי פרצוף, אבל אף אחד לא שם לב, אולי בגלל שזה מאוד דומה לפרצוף הרגיל שלי. שמחה… מי צריך את זה?
יכול להיות שפעם הייתי שמח, לפני התאונה…
תפסיק. אמר המוח שלי. אסור לשקוע בזיכרונות רעים, זוכר?
ניסיתי להתעשת. "עוד כמה זמן נגיע לאולימפוס?"
"אולי בתוך יום. במקרה הגרוע ביותר יומיים." אמר מרנה.
כולם נאנחו. חוץ מניק, שהלך לצד מרנה וניסה להסתיר את העייפות שלו. היא לא שמה לב.
נו באמת. נאנחתי בראשי. כנראה צריך לצרוח לה את זה בפרצוף כדי שמרנה תבין שניק מחבב אותה. רגע, ממתי זה מעניין אותי? קיירו, תהפוך להיות רע עכשיו!
"טוב, אני לא מסוגל ללכת עוד שנייה אחת ברגל." אמרתי.
"אז מה אתה רוצה? שנחזור למחנה החצויים רק כדי לקחת כמה פגאסוסים?" צעק ג'וש.
"לי זה נשמע בסדר."
כולם צחקו, אני רק גלגלתי עיניים.
"זה רק אני, או שעכשיו כבר צהריים?" אמר רוב.
"וואו, הזמן עובר מהר." אמרה מירנדה.
"כן, זה הזמן שנשאר לכל מי שהיה במחנה." הזכיר ניק. "אם כבר שחכתם. המפלצות לא יחכו לנו לנצח."
"אני מוכן לחכות להן לנצח." מלמל ג'וש. "לא יודע מה אתכם, אני חייב הפסקה."
"ואני אתך." פיהקה מרנה.
"אתם חושבים שנוכל להיות בבית אחד? בכל מקרה כולם ישנים." אמרתי.
"קיירו, אתה מתכוון לפרוץ לבית." אמרה אילנה.
"אני מתכוון לזה שאני מת מעייפות, והמפלצות יוכלו לחכות לנו יום יומיים."
"אני אתך." אמר ניק.
הלכתי לדלת של בית מהסוג העתיק, ופתחתי אותה.
תיאור זריז של הבית: ספה, שולחן, שטיח, כיסא. זה כל מה שראיתי בבית. הוא נראה נטוש ממזמן.
שכבתי מהר על הספה. "אני מסוגל לחיות עם זה."
"אבל אתה עדיין…" ניסתה אילנה למחות. "אתה מעצבן."
"היי, כל עוד לא ניגע בשום דבר זה יהיה כאילו בכלל לא היינו כאן." אמר ניק.
"אני וויתרתי. לילה טוב." אילנה שכבה על השטיח ומיד התחילה לנחור בשקט.
"וגם אני הגעתי למסכנה מדעית שבנים סתומים." מלמלה מרנה והחליטה דווקא להירדם על הכיסא.
"או-קיי. רוב, החדשים שומרים ראשונים אז אתה תתחיל." אמרתי.
"היי! גם מירנדה חדשה." הוא ניסה למחות. "ובנות קודם."
"היי, הבנות נרדמות קודם. לילה טוב." מירנדה לא חיכתה לתשובה.
משכתי בכתפיי. "תתרגל לזה, ילדון. החיים הם לא הקרנבל שאתה חושב שהם."
"אבל לא אמרתי ש – "
"לילה."
התהפכתי והתחלתי להירדם, בלי אפשרות לעצור את פרץ הזיכרונות הרעים שמתלווים לשינה שלי.