אין אפשרות להתחבא פרק אחד

היום הראשון בשנה החמישית שלי במחנה החצויים. קמתי, והראש שלי עדיין כאב מהמכה שחטפתי אתמול. זאת היתה דריאדה עצבנית במיוחד.
"בוקר טוב." אמרתי, למרות שלא היה לי למי לומר. אני היחיד בביתן פוסידון.
הבטתי מחוץ לחלון של הביתן. השמש רק התחילה לזרוח, התעוררתי די מוקדם.
"אתה אף פעם לא היית מסוגל לישון טוב." אמרתי לעצמי.
"אתה שוב מדבר לעצמך?" שמעתי קול. חברתי הטובה מרנה הופיעה בפתח הביתן. "יופי של פיג'מה, דרך אגב."
הרגשתי נבוך. מרנה תמיד עושה לי את זה. "את לא חייבת להעריך את חוש האופנה שלי."
היא צחקה. "כדאי שתתלבש. כירון מקדים את ארוחת הבוקר בשביל שיהיה זמן לתפוס את הדגל."
עיני נצצו והרגשתי את זה. אם יש משהו שאני אוהב יותר מלחימה במפלצות והמדורה עם שירי המחנה הטיפשיים זה תפוס את הדגל.
"תגידי, יש יום אחד שאני אוכל להתעורר בלי שתזכירי לי להתלבש?" אמרתי.
נראה לשנייה שהיא מהרהרת בזה. "לא נראה לי."
גיחכתי. "או-קיי, אני כבר אבוא."
היא הלכה, ואני התחלתי להתלבש.
ברגע שפשטתי את מכנסיי נזכרתי בצדפה, המתנה היחידה שאבא שלי נתן לי ליום הולדתי החמש-עשרה.
הוצאתי אותה מהכיס. איכשהו אפילו אחרי חודשיים הצלחתי להשאיר אותה שלמה, אולי אבא שלי עזר קצת.
בהיתי בצדפה הקטנה. מדי פעם אני יכול לראות בעזרתה דברים, חניכים במחנה ואפילו טלוויזיה.
הנחתי אותה על השידה שליד המיטה שלי והמשכתי להתלבש.
אחרי שגמרתי הכנסתי את הצדפה לכיס מכנסיי הג'ינס שלי ותפחתי עליה. אולי דמיינתי את זה, אבל חשבתי שהרגשתי את הצדפה רועדת.
הוצאתי אותה מיד מהכיס. היא באמת התחילה לרטוט בלי שליטה.
"את מנסה להראות לי משהו?" שאלתי.
אבל כבר ראיתי הרבה דברים דרך הצדפה, ומעולם היא לא רעדה. משהו לא בסדר כאן.
סדקים התפשטו בצדפה. הרגשתי איך היא מתפרקת לי בתוך היד. הפלתי אותה שנייה לפני שהיא התנפצה לעשרות חתיכות.
לקחתי את החרב שלי ויצאתי בריצה מהביתן.