אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שתים
"רגע, תסבירי שוב." אמר רוב.
"קולכיס נמצאה דרום-מערבית ליוון, בערך, אז אנחנו צריכים להגיע לדרום-מערב ארצות הברית, ששם יש את – "
"לוס אנג'לס." ג'וש שרק. "בהחלט בת אתנה."
"אבל איך אנחנו אמורים להגיע לשם?" אמרה אילנה. "זה בקצה השני של ארצות הברית. עד שנגיע לשם מישהו ידע על זה וזאוס ישמיד את החרמש."
"ברגע שנצא מניו-יורק נוכל לקחת רכבת. נוכל להגיע לשם מאוהיו בתוך כמה ימים."
"כן, אבל זה אומר שנצטרך כסף." אמרה מירנדה.
"טוב, כשכל העיר ישנה אפשר להשיג כסף בקלות." אמר קיירו.
"קיירו, אל תתחיל עם זה שוב."
אבל הוא כבר לקח כסף ממישהו שישן על ספסל לידנו.
כולנו נעצנו בו מבטים כועסים.
"היי! כשנציל את העולם האיש הזה יודה לנו ויתחנן לתת לנו כסף!"
נאנחנו. "אני שונאת שאתה – "
"שאני צודק?"
"זה לא מה שחשבתי עליו."
"לי זאת האפשרות העדיפה."
גלגלתי עיניים והמשכתי להתקדם.
עברנו כל כך הרבה פניות ופיתולים שהעיניים של כולם התחילו להיות מזוגגות, אני מנחשת שגם שלי, אבל בסוף הגענו…
"פנסילבניה?" צעק קיירו. "יש לנו עוד מדינה שלמה לעבור!"
"אוכל!" צעק ניק צעקה כל כך חזקה שקפצתי מעט. הוא רץ לדוכן נקניקיות.
כולנו רצנו אחריו וכמעט מחצנו אותו. ניק הזמין לכולנו והלכנו לשבת בפארק קרוב. כמעט נראינו כמו סתם תיכוניסטים שמסתלבטים בכיף, אלמלא החרבות והבגדים המלוכלכים והבלויים שלנו.
"מעניין אם ככה מרגיש להיות בן תמותה." מלמל ג'וש שבהה בשני ילדים רצים אחרי יונה. "זה די כיף."
"לא, זה לא." אמרו מירנדה ורוב ונגסו בלחמניות שלהם.
"אז לכם יש בעיה, אתם מעדיפים להיות חצויים?" אמר קיירו. הם שתקו. "ככה חשבתי."
"זה שאתה אתה לא אומר שכולם כמוך, קיירו." אמרה אילנה.
"וטוב שכך." אמר ניק. כולנו צחקנו.
נשארנו לאכול בשקט עד שגמרנו. אז הלכנו ולקחנו מונית לאוהיו.
"על דבר כזה משלמים מראש ילדים, והרבה." אמר הנהג – בחור בשנות הארבעים לחייו עם קרחת ובגדים מסריחים לא פחות משלנו.
קיירו תחב לידו כמה שטרות. "שישים דולר זה מספיק?"
"ברור ילד."
קיירו האדים. "אל תקרא לי ילד."
"אבל אתה ילד."
"אני לי, ואם תקרא לי ככה עוד פעם אחת אני – "
חסמתי את פיו בזמן. "פשוט תיסע הכי מהר שאתה יכול."
קיירו חזר להתיישב רגיל.
"נראה לי שמצאנו דרך לעצבן את קיירו." אמר ניק.
"דרך שאם אתה משתמש בה אתה מת."
"טוב ילדים, לחגור חגורת בטיחות ולהתכונן. היעד שלנו: אוהיו." הנהג לחץ על הגז, והיינו בדרך לאוהיו.
הנסיעה נתנה לנו שפע של זמן לתכנן נסיעה.
"אם נלך לפי התוכנית והכול ילך חלק, אז נוכל להגיע ללוס אנג'לס באמת בכמה ימים." גמרתי את התוכנית שלי והבטתי ברוב. "זאת תוכנית מספיק פשוטה בשבילך, מר תוכנית פשוטה?"
רוב הנהן. "אני מאשר את התוכנית."
"יופי."
אחרי כמה שעות עם שקט מלחיץ בטירוף הנהג האט את המונית ולבסוף עצר. "זהו ילדים, בהצלחה עם מה שאתם לא מתכוונים לעשות."
"תודה." אמרה אילנה. "אנחנו ננסה להצליח בזה."
יצאנו והנהג חזר לשטח פנסילבניה, משאיר הרבה אבק מאחוריו.
"טוב," אמר ניק ונשם עמוק. "הנה מתחילה התוכנית שלך."
התחלתי ללכת, וסכין באורך הזרוע שלי חלף מעל ראשי וכמעט הוריד אותו.
אופנוען שרירי וגדול שהעיניים שלו נראו כמו פיצוצים גרעיניים הגיח מהמחבוא שלו והתקדם לעברנו. הרמנו את החרבות שלנו.
"התגעגעתם אלי?" אמר ארס.
תגובות (8)
ארס המננמנמנמניאק!
בהחלט! ותמשיכי כבר את הסיפור של ניאו!
אני שונאת שונאת שונאת את ארס!!
תמשיכי תמשיכי תמשיכיי!!!
צריך לעשות את אגודת "ארס לטרטרוס העולמית", נכון? הייתן מצטרפות לשם?
כן!!!!!!!!!
איך לא??
יאללה! בואו נקים אותה!
אני תומך ומאשר