אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שש

בבוקר סוף-סוף עשינו עצירה קצרה באינדיאנה, ויצאנו מהרכבת הכי מהר שאפשר. היה לנו מזל שלא תקפו אותנו עוד מפלצות במהלך הלילה.
במשך רבע שעה הלכנו בשקט מוחלט, עד שמרנה לא יכלה להרוס את המוניטין שלה בתור בת אתנה מן המניין, כמובן.
"ידעתם שאינדיאנה היתה המדינה התשעה-עשר במספר שהצטרפה לאיחוד ארצות הברית? היא הצטרפה בתאריך…"
ג'וש, אילנה, ניק ואני, שמכירים כבר את כל סוגי החפירות של בני אתנה, פשוט התעלמנו והלכנו כמה שיותר רחוק מאחורי מרנה. מירנדה ורוב, שחדשים בעניין הזה, היו צריכים להקשיב לחפירה המייבשת שלה.
"קיירו, מה לעשות?" לחשה לי מירנדה.
"תישארי בחיים."
"בקצב הזה אפילו הרוח שלי תרצה להתאבד."
"אני מוכן לשלם כסף בשביל לראות את זה."
"היי!"
ואז, איכשהו, צחקתי. כולם הביטו בי כאילו השתגעתי, גם אני חשבתי ככה.
"בקיצור," המשיכה מרנה אחרי דקה. "אינדיאנה היא – "
"רגע," ג'וש קטע אותה. מעשה אמיץ. "אתם רואים אותם?"
הבטתי סביבי. לא ראיתי אף אחד. "אה, אתכם אני נאלץ לראות כל הזמן."
"לא, אותם." ג'וש הצביע על שני ילדים שעמדו מאחורינו, בן ובת. לפי ההתנהגות הזהירה שלהם אפשר לראות שהם עקבו אחרינו. כשהם הבינו שג'וש ראה אותם הם התחילו לרוץ.
"היי!" צעק ניק. הוא רץ אחריהם, ואנחנו אחריו.
השניים האלה היו ממש מהירים. הם רצו וזגזגו בין בניינים עד שנכנסו לבית אחד נטוש. הם סגרו את הדלת אבל יכולתי לראות שני זוגות עיניים מבצבצים מהחלון.
רוב וניק עמדו להיכנס, אבל אני עצרתי אותם. "עזבו את זה. אין לנו זמן בשבילם עכשיו."
ניק התחמק ממני ופתח את הדלת. קול חריקה צורמני במקצת נשמע.
"ניק, תחזור הנה." אמרתי.
"אחר כך, אבא." זה גרם לי להשתתק.
מירנדה גם נכנסה לבית. ואז רוב, ג'וש, אילנה, מרנה ו…
"בוא כבר." אמרה אילנה. "זה לא שכל מי שאתה פוגש הוא מפלצת או משהו."
"כן, אני לא – "
"אתה לא יכול להקשיב לאחרים לפעמים?"
נאנחתי ונכנסתי גם לבית. התעטשתי בקול מהאבק ששרר שם בשפע.
שני הילדים עמדו לידי. מקרוב הנחתי שהם כנראה בני עשר, לשניהם שיער בלונדיני ועיניים חומות. שניהם התרחקו מאיתנו בפחד.
מרנה התקרבה אליהם, עיניה נצצו. "הי, תירגעו, אנחנו לא נפגע בכם."
הילד נרעד. "אנחנו לא סומכים עליכם, מ-מפלצות."
"אנחנו לא מפלצות, אנחנו בורחים מהן."
הילדה הביטה במרנה, היו להן בדיוק אותן עיניים. "באמת?"
מרנה הנהנה. "ברור. אני מרנה, ואלו ג'וש, מירנדה, ניק, אילנה, רוב וקיירו. אנחנו במסע חיפושים."
"מסע חיפושים?" שאל הילד.
מרנה חייכה. "בואו נשב, ואנחנו נסביר לכם."
התיישבנו כולנו על ספה אחת (בהחלט לא נוח), הילדים ישבו בצד השני.
"טוב, אני ג'יימי וזה קונר." התחילה הילדה.
"מה אתם עושים כאן?" שאל ניק.
"בורחים." אמר קונר. "מפלצות ה-הרגו את אבא שלנו."
כולנו הנהנו בעצב. כל אחד מאיתנו (אולי חוץ מרוב ומירנדה) איבד את ההורים שלו בצורה כזו או אחרת.
"כמה זמן אתם בורחים?" שאלה מירנדה.
"שבוע, בערך." אמרה ג'יימי.
כולנו חשבנו על אותו דבר: שבוע. בדיוק הזמן שעבר מאז הפלישה למחנה החצויים.
"היי, תגידו, בא לכם לבוא איתנו?" ג'וש חייך. "אתם תוכלו לבוא איתנו למחנה החצויים ברגע שנגמור את מסע החיפושים שלנו. אתם על בטוח חצויים."
"רגע, אבל מה זה מסע חיפושים ומה זה חצויים?" שאל שוב קונר.
כולנו נאנחנו.
"בסדר, נספר מההתחלה." אמרה מרנה.
אחרי ההסבר כולם השתתקו. ציפיתי שקונר וג'יימי יצחקו, יכחישו, או אפילו יבכו, אבל הם רק חייכו.
"אז… אנחנו באמת יכולים לבוא איתכם במסע חיפושים שלכם?" שאלה ג'יימי.
רוב חייך, אולי בגלל שככה הוא חושב שאני לא ארד עליו יותר (אני כן). "ברור. אנחנו צריכים חצויים כמוכם, נראה שאתם טובים בלברוח."
"אנחנו באמת די טובים בזה!" אמר קונר. "ג'יימי, את זוכרת כשהתגנבנו – "
"רגע!" צעקתי. פתאום הבנתי מה קורה כאן. "אנחנו לא יכולים להביא ילדים בני עשר לקרבות שלנו! אם הם לא ימותו אנחנו נמות בגללם."
מירנדה מרפקה אותי. חזק. "זו ההחלטה שלהם והם עשו אותה, זה אומר שכולנו מוכנים לקחת את הסיכון."
"או-קיי," אמרתי חסר אוויר. תשכחו מכל מה שאמרתי, מירנדה היא בת האדס.
"אז אנחנו באים איתכם!" קונר קפץ בשמחה. ג'יימי הביטה בי עם העיניים החומות כמו של מרנה שלה.
"אתה מבטיח שלא נמות?" היא שאלה אותי.
התאפקתי לא להזעיף פנים והכרחתי את עצמי להנהן. "כן, אני מבטיח."
"עכשיו יש לנו רק בעיה קטנה…" אמר ג'וש. "איך אנחנו אמורים להגיע ללוס אנג'לס? נגמר לנו כל הכסף."
שקט מוחלט. בשקט הזה הצלחתי לשמוע טקטוק שעון, כמו ב –
"לצאת מהבית!" זה כל מה שהספקתי לצעוק לפני שהבית התפוצץ.