אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שש-עשרה

~רוב~
"נראה לי שיש לך דלקת ריאות." אמרה אילנה.
"אני," – שיעול – "לא יכול," – שיעול – "לשתות נקטר?" שאלתי ונכנסתי לעוד התקף שיעול נוראי.
אילנה הנידה בראשה. "אנחנו צריכים לשמור את מעט הנקטר שיש לנו."
"אז מה הוא אמור לעשות בינתיים?" שאלה מירנדה.
"דבר ראשון, שלא ידבר הרבה."
"מה," – שיעול – "זה יעזור?"
"לא, אתה פשוט משתעל כל הזמן."
קיירו הנהן, כאילו שמח שמישהו סוף-סוף השתיק אותי. הבטתי בו בכעס אבל ברור שמלך המבטים הכועסים לא התרגש מזה.
קמתי. "בואו," – שיעול – "נמשיך ללכת."

הדברים היו יכולים להסתדר מאז, רק ששכחנו שנכנסנו למבוך של דיידלוס.
כל פעם שפנינו נתקלנו במבוי סתום ונוצר מעבר חדש שגם הוא הוביל משום מקום לשום מקום. קיירו נראה כאילו מתחשק לו להרוג מישהו, אותי.
"איך יוצאים מכאן?" קיירו התחיל לתקוף את הקירות בחוסר שליטה.
"מירנדה, את לא מסוגלת לנווט מתחת לאדמה, כמו שעשית קודם?" שאלה אילנה.
היא הנידה בראשה. "כנראה ששוב האלים חוסמים לנו כוחות, הם רצו שנגיע לכאן אבל לא רצו שנמצא את כולם."
נאנחתי. "אז בואו נמשיך להתקדם…"
עברנו עוד בערך חמש פניות עד שקונר וג'יימי עצרו.
"אה, חבר'ה?" אמר מירנדה. "אנחנו צריכים להמשיך להתקדם…"
"אתם… אתם לא מרגישים את זה?" שאל קונר.
"מה אנחנו אמורים להרגיש?" שאל קיירו.
"אני לא יודע, מן זמזום באוזן כזה…"
ג'יימי התחילה לרוץ. הצלחנו להשיג אותה אחרי כמה פניות.
"מה קרה?" שאלה אילנה.
היא ניערה את ראשה. "אני… אני פשוט הלכתי בעקבות הזמזום באוזן."
יכולתי לראות את גלגלי השיניים בראש של מירנדה מסתובבים. "רגע, אתם זוכרים איך מרנה נטרלה את ארס באמפייר סטייט?"
קיירו גיחך. "כן, זה היה טוב."
"אז היא אמרה שהיא נכנסה למוח שלו ונטרלה אותו. אולי היא מנסה לתקשר איתנו דרך ג'יימי וקונר?"
"את מתכוונת, שג'יימי וקונר מסוגלים לקלוט שידורים מוחיים?" שאלתי.
היא הנהנה. "כן, בדיוק."
ג'יימי חייכה. "מגניב!"
קונר הלך ועמד מלפנינו. "ברוכים הבאים לסיור של קונר וג'יימי במבוך של דיידלוס. נא לכבות טלפונים ולא לזוז מהקבוצה, אנחנו הולכים להציל את כולם!"