אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שמונה

"אילנה!" ג'וש צעק. הוא הסיט את מבטי, הרגשתי איך בהדרגה גופי חוזר להיות בשר ודם.
"תודה…" מלמלתי.
"לא להסתכל עליה!" צעקה מרנה והספיקה והסיט את מבטם של ג'יימי וקונר ממדוזה.
"ממש היינו צריכים עוד מפלצות…" שמעתי את קיירו אומר. החרב שלו שיספה את האוויר אבל כנראה לא פגעה בשום דבר.
"היי, רק באתי להגיד שלום." אמר קול נשי. רציתי לראות מי הדובר, אבל הכרחתי את עצמי להישאר עם עיניים סגורות.
הרגשתי משהו מכוסה קשקשים נוגע בכתפי. הגוף שלי רעד. אני שונאת נחשים.
וואו. אני שונאת הרבה מפלצות, וחיות.
"נו באמת, אף אחד לא רוצה להסתכל?" הרגשתי איך ראשה של מדוזה מופנה לג'וש. "בן פוסידון… הרבה זמן עבר מאז שפגשתי אחד כזה."
"לפי מה ששמעתי, הוא היה זה שקטל אותך בפעם האחרונה." אוי לא, מרנה דיברה.
הנחשים פנו לעברה. "בת אתנה." אמרה מדוזה בבוז. "יש כאן שלושה, טרף טעים בהחלט."
הרגשתי את הרעידות של קונר, שעמד לידי. "את מתה!"
קול הנחשים נשמע מעט מתחתי, בערך בגובה ראשו של קונר. "ואתה לא רוצה לראות אותי? אני משוכנעת שלהסתכל בעיניה של מה שאתם מחשיבים כמפלצת זו חוויה מדהימה."
שמעתי מישהו רץ ומדוזה גנחה.
"תעזבי את קונר!" הקול הילדותי ועקשן של ג'יימי נשמע.
שמעתי קול פיצוח מוזר. יופי, ג'יימי פקחה את עיניה.
קול חרב יוצאת מהנדן נשמע. הנחשים חזרו לגובה הרגיל.
"אם הייתי רואה הייתי כורת לך את הראש." אמר ניק.
"כן, וגם בן זאוס." מדוזה הפנתה את מבטה אליו, כנראה. "לא ממש מציאה גדולה."
עוד שיסוף של האוויר נשמע.
קול מחאה, ומישהו התרסק על הקרשים שהיו לידנו.
"ניק!" צעקה מרנה. עוד קול של חרב שנשלפת מהנדן, אבל שום שיסוף.
"עכשיו אנחנו מתחילים." הנחשים של מדוזה לחששו חזק עוד יותר. משהו פגע בי ודחף אותי הצידה.
הוצאתי את החרב שלי. בעזרת הלהב ראיתי את ג'וש קם, נבוך. "בואי. יש לנו סיכוי לנצח אותה."
אני בספק. אני רציתי לומר.
יש לנו בן פוסידון אחד, ושלושה בני אתנה (אם ג'יימי וקונר באמת כאלה). הסיכויים ממש יעמדו לטובתנו עם הקשר של מדוזה לשני האלים האלה (הם לא יעמדו).
הנחתי יד על ידו האוחזת בחרב של ג'וש. "כדאי שלא תתקוף אותה, זה מסוכן."
"היא לא תפגע בי." הוא נשמע מהוסס.
"אתה בטוח?"
הוא ניער את ראשו. השיער החום שלו קפץ וכיסה את פניו. "אין מצב שתסמכי עלי?"
"לא."
הוא הרים את חרבו. "אני בכל זאת הולך."
ג'וש ניסה לתקוף את מדוזה, אבל היא תפסה במפרק ידו וכמעט השליכה אותו על מכונית. ממתי היא חזקה כל-כך?
למרות מה שחשבתי, לא נראה שהיא התעניינה במיוחד בג'וש, כנראה הפיתוי של שלושה בני אתנה לחסל היה גדול מדי.
קונר לקח את החרב של ניק והצליף על עיוור, ותמיד נאנק בכל תזוזה של הרגל שלו. מרנה הביטה בלהב שלה וניסתה לתאם את התנועות שלה לפי ההשתקפות. ג'יימי קפצה על מדוזה וחנקה נחשים בידיים חשופות.
"זה מספיק!" כמה נחשים תפסו בידיה של ג'יימי והפילו אותה לאחור. מדוזה תפסה במרנה והעיפה את החרב מידה. קונר הצליח להתחמק ממנה אבל מעד אחורה.
מירנדה ורוב ניסו להצטרף לקרב, אבל מדוזה תפסה את מבטו של רוב. מירנדה הצליחה להסיט את מבטו בזמן אבל מדוזה בכל זאת הטיחה אותם ליד ג'וש.
ניסיתי לקום כדי גם להצטרף, אבל הייתי חצי-קבורה בין הקרשים.
קיירו האחרון שנשאר עומד.
הוא ניסה לתקוף בדרך הרגילה שלו, אבל גילה שזה קצת קשה אם לא רואים, ובחרב השחורה שלו אין שום השתקפות. מדוזה הפילה אותו בתרגיל ג'ודו פשוט.
היא הסתובבה ופנתה אל ג'יימי. "אל תפחדי. שמעתי שלהפוך לפסל זה לא כואב."
אפילו עם כל המצב הנוכחי, ג'יימי חייכה. "אבל אני לא פוחדת."
היא הצליחה להגיע לחרב של ג'וש ולתקוע אותה בבטנה.
מדוזה קרסה. עדיין בלי להסתכל, קונר קם וערף את ראשה.
ג'וש קם ראשון. החיוך הכמעט תמידי שלו גדל. "לא רע."
ג'יימי וקונר משכו בכתפיהם. "להיהרג יותר טוב מלהילחם?" אמרה ג'יימי.
"כן?" מלמל קונר. ג'יימי מרפקה אותו.
מירנדה ורוב קמו ועזרו לי ולניק לקום.
"באמת תודה רבה!" צעק קיירו, שידו היתה תקועה בין לא מעט קרשים.
"אין בעד מה." אמר רוב.
מירנדה נאנחה ועזרה לקיירו לחלץ את היד. "יצא לכם פעם להחזיק חרב?" היא שאלה את ג'יימי וקונר.
קונר שפיל את מבטו. "פעם אחת."
הוא לא הרחיב, וג'יימי לא הסבירה.
"טוב…" אמרתי. "מה דעתכם למצוא משהו שיוציא אותנו מהר מהמדינה הזאת?"