אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שלושים ואחד

~ניק~
את האמת, היתה לי הרגשה טובה לגבי מבצע ההצלה של קיירו ומירנדה.
אז כמובן שהכול השתבש.
למעשה, לכולם היה מצב רוח טוב בהתחלה: אילנה נישקה את הקשת החדשה שלה בפעם האלף ובכללי התנהגה כמו גולום משר השבעות, מרנה חפרה לג'וש ולרוב על האודיסאה וקונר וג'יימי שיחקו סביבנו תופסת ולא הפסיקו להתנגש בי.
עברנו את שדות אספודל והגענו לגינה של פרספונה. ג'יימי רכנה לעבר שיח לקחת לעצמה רימון ומרנה מיהרה לתפוס בידה ולגרור אותה משם.
כולנו הלכנו אחריהן עד שעצרנו מול הכניסה לארמון.
מרנה נשמה נשימה עמוקה. "כולם זוכרים את התוכנית?"
"לעשות כמה צרות שאפשר," ג'יימי הנהנה וצחקה בשקט. "קשה לשכוח תוכנית כזאת."
כולם גלגלו עיניים. מרנה פנתה לרוב. "שנינו הולכים לחפש את קיירו ומירנדה, מוסכם?"
כולם הנהנו, חוץ ממני. ידי נקפצו לאגרופים.
מרנה ורוב? שוב לבד? אין סיכוי.
"לא," מצאתי את עצמי ממלמל.
"מה לא?"
בלעתי רוק. "אה… זה מסוכן מדי שתלכו לחפש אותם לבד, אז… אני אבוא איתכם."
ג'וש, אילנה וג'יימי עמדו מאחורי מרנה והתאמצו לא לצחוק, קונר רק גלגל עיניים. סימנתי להם בלי מילים לשתוק.
רוב כנראה הבין אותי והנהן. "ניק צודק, זה באמת מסוכן."
מרנה הביטה בי בחשדנות והנהנה. "בסדר, אז אתה בא איתנו."
חייכתי. התחלתי להיכנס אבל ג'יימי עקפה אותי. "עכשיו תורי," היא חייכה. בעיניה היה ניצוץ שסימן צרות. "צרות זאת המומחיות שלי, אז בואו נעשה כמה!"

כשג'יימי אמרה שלעשות צרות זאת המומחיות שלה, היא דיברה ברצינות. תוך דקה כל הארמון הפך לגן חיות.
היא התחילה לחלק לכולם פקודות בזמן שהייתה עסוקה בלשבת על הכתפיים של כל הספרטים השומרים אחד אחרי השני ולבעוט בהם, ובאמת כולם צייתו לה – קונר עזר לה להפיל כמה שיותר ספרטים ולדקור אותם בפגיון עשוי ברזל סטגאי שמצא במקרה, אילנה ירתה חיצים לכל עבר ושברה כמה מהחפצים היקרים של האדס וג'וש שטף את כל המקום במי נהר סטיקס, נזהר שלא לפגוע באף אחד חוץ מהספרטים.
נו באמת, למה הוא לא עשה את זה קודם?
בינתיים רוב, מרנה ואני התקדמנו לעבר המסדרון. עברנו כמה פיתולים, פניות… והגענו למבוי סתום.
"מה?!" קרא רוב. הוא התחיל לדפוק על הקיר. "איפה תאי הכלא פה לשיסט?"
מרנה קימטה את מצחה. "אם אני לא טועה…"
היא הניחה יד על הקיר הקרוב אליה, ונעלמה בתוכו.
"מרנה!" צעקתי. לא ענו לי.
"תן לי לראות," אמר רוב. הוא הניח יד על הקיר, והיד פשוט נכנסה לקיר. הוא שרק. "אני חייב לדבר עם מי שתכנת את זה."
גלגלתי עיניים ודחפתי אותו קדימה. אחר כך נכנסתי אני.
הדבר הראשון שהרגשתי כשנכנסתי לחדר הסודי הוא שאני עומד למות. האוויר היה חם ומדולדל, והרגשתי שאני לא יכול לנשום. אחרי כמה נשימות עמוקות מצמצתי והתחלתי להתרגל לחושך במקום, אחרי זה ראיתי את מירנדה יושבת על הרצפה, מניחה את ראשה על ברכיה.
"מירנדה?" מלמל רוב.
היא הרימה את ראשה וחייכה. "א-אתם בחיים!"
מרנה לא הקשיבה לה. היא סרקה את החדר ונראתה מודאגת. "איפה קיירו?"
מירנדה נאנחה. "האח האידיוט שלי חשב שזה רעיון טוב לנסות לתקוף שוב את האדס, אבל לפני שהוא הספיק להגיע אליו הוא פשוט נעלם."
"נעלם?"
היא משכה בכתפיה. "האדס פשוט הרים את ידו, וקיירו נעלם בבת אחת. אני יודעת שהוא חי ונמצא כאן איפשהו, אבל אין לי מושג איפה."
כולנו שתקנו. רוב עזר למירנדה לקום ומשך בכתפיו. "טוב, בואו נלך."
"רוב!"
הוא הרים את ידיו ונאנח. "בסדר, בסדר, קודם נחפש את קיירו."
"ו…?"
"אני אידיוט?"
מירנדה שילבה את זרועותיה בשביעות רצון. "אני יכולה לעבוד באילוף כלבים."
"נראה לי שלאלף את רוב זה יותר קשה." מרנה היתה כבר חצי גוף מחוץ לתא. "טוב, אתם באים?"
הנהנו ויצאנו אחריה. רק אחרי שיצאתי הרגשתי כמה מחניק היה בתוך התא, לעומת המקום ההוא האוויר ליד הסטיקס היה כמו חמצן אחרי פוטוסינתזה.
"בואו נלך." אמרתי והתחלתי לרוץ. כולם באו אחרי.
רצנו עד שהגענו בחזרה לחדר הכס, ואז נעצרתי מיד במקומי.
"אוי לא…" מלמלה מירנדה.
ראינו את כאולם שוכבים מעולפים על הרצפה, כשחבורת ספרטים מכוונים אליהם רובים. האדס ישב על הכס שלו והביט בנו בחיוך.
"חיכינו לכם זמן רב," הוא אמר. "כבר חשבנו להרוג את הילדים, אבל אז החלטתי שהכי כיף יהיה להרוג את כולם בבת אחת."
התחלתי לשלוף את החרב שלי מהנדן, אך מרנה עצרה אותי. הבנתי את ההזהרה שלה: אם תתקוף עכשיו תהרוג את כולם.
נאנחתי והורדתי את ידי. הספרטים פרקו אותנו בזהירות מנשקנו, בפעם השנייה.
היתה לי הרגשה שהפעם לא נקבל אותם חזרה.
הם קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב בזמן שהאדס עדיין חייך. "זה היה יותר מדי קל."
"למה אתה לא הורג אותנו כבר?" סיננה מרנה בכעס.
"אני אהרוג, אבל בזמן המתאים." הוא פנה לספרטים. "קחו אותם לתאים. אם מישהו מהם מנסה להתנגד…" הוא הביט בנו אחד-אחד. "פשוט תהרגו אותו."
הספרטים הנהנו והתחילו לקחת אותנו בחזרה למסדרון, בזמן הזה היתה לי רק מחשבה אחת בראש:
אנחנו הולכים למות.