אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שבע

~אילנה~
למרבה הפלא, הפיצוץ לא הרג אותנו.
קמתי ברגליים רועדות אחרי שכמעט נמחצתי מההריסות של הבית. "כולם בסדר?"
"תלוי… איך את מגדירה את זה." ג'וש השתעל וקצת נחנק בלי שליטה. כל הפנים שלו היו מכוסות פיח ואבק.
"אני מגדירה את זה בתור, לא." מרנה היתה תקועה בין כמה קרשים. לפי התזוזה שלהם לא נשבר לה שום דבר.
אני וג'וש רצנו אליה והצלחנו לחלץ אותה מההריסות. השיער שלה היה דביק מזיעה ומדם.
"טוב, אז איפה כל השאר?" שאלתי.
"טוב, אני כאן!" קיירו רץ אלינו. לא נראה שהוא נפגע כלל, למרות ששולי הז'קט שלו נשרפו וחשפו כוויה אדומה שנראתה די ישנה, כמו צלקת.
"על מה את מסתכלת?" קיירו קלט שאני בוהה בו. מיהרתי להסיט את מבטי.
"אפשר עזרה?" שמעתי צעקה מרחוק.
זה היה קולו של קונר.
"קונר!" צעקה מרנה. היא רצה לכיוון הקול, אנחנו אחריה.
בסוף מצאנו אותו. הרגליים שלו היו תקועות מתחת לכמה קרשים, מירנדה וג'יימי ניסו לחלץ אותן אבל כל ניסיון הוביל לאנקת כאב.
"איפה רוב?" שאלתי בזמן שאני, ג'וש וקיירו הרמנו לאט את הקרשים.
"א-אני לא יודעת…" מלמלה מירנדה. "הוא נעלם."
הרמנו את כל הקרשים והוצאנו את קונר. הרגל הימנית שלו צלעה והוא היה קצת חיוור אבל חוץ מזה הוא היה בסדר.
"רוב!" צעקתי. אין תשובה.
"רוב!" צעקה מירנדה, יותר חזק.
"חבר'ה!" קרא קול מרוחק. שמענו קול התנגשות חרבות וראיתי את רוב נלחם בעשרים טלקינים. "למה לא, אני צריך לעשות הכול לבד!"
"למה לא באמת?"צעק קיירו בחזרה והצטרף לקרב בהתלהבות מוגזמת.
"מה היצורים האלה?" לחש קונר והביט בניק שגם הצטרף לקרב, הוא שיסף את כולם אחד-אחד. אחדים מתו מקרשים שנפלו עליהם.
"טלקינים, שדי ים. הם טובים מאוד בחישול נשקים, הם בטח יצרו את הפיצוץ." אמר ג'וש והוא ומרנה רצו לעזור, למרות שלא נשאר במה.
"הם מצחיקים." ממלמלה ג'יימי כשהביטה באחרון הטלקינים שנשאר, רגע לפני שקיירו שאב את נשמתו.
ואני וקונר נעצנו בה מבט מוזר.
"מה?" היא שאלה.
"כלום…" מלמלנו ביחד. קונר בוגר לגילו אבל קצת פחדן, וג'יימי היא בדיוק ההפך. ממש תאומים זהים.
ג'וש חזר אלינו משדה הקרב, חיוך מרוצה על פניו. "הדבר הטוב מכל זה, הוא שיש לנו עוד חברים במסע החיפושים שלנו."

איזה כיף. להיות בייביסיטר.
קונר לא היה יכול ללכת אז כולנו סחבנו אותו על הכתפיים בתורות. כשהגיע התור של קיירו קצת פחדתי שהוא ישליך אותו על מכונית אבל סוף-סוף הגיע התור שלי והצלחתי לנשום. קונר לא היה ממש כבד.
"אם הם צריכים עזרה בלהחליף חיתולים, לא אני עושה את זה." אמר קיירו בקול עצבני מהרגיל, אם זה אפשרי.
"אנחנו כבר בני עשר, לא תינוקות." אמרה ג'יימי.
"יש הבדל?"
"כן, והוא גדול מאוד!" אמר קונר. "כנראה שכושר הראיה שלך לא משהו."
כולנו צחקנו.
"אחת-אפס להם בינתיים, קיירו." אמרתי.
המשכנו ללכת בשתיקה, עד שקונר היה חייב להציג את הכישרון המדהים שלו בשירה. רק שילד בן עשר לא מכיר הרבה שירים, אז הוא שר לנו שירים של דיסני.
"אולי אפשר לצאת מהג'ונגל, אך מליבך הוא לא יצא – "
"וכדאי מאוד שהוא יישאר שם." אמר קיירו.
שוב צחקנו, חזק יותר.
"רגע, אתם שומעים את זה?" מרנה קטעה את פרץ הצחוק.
שמעתי את זה, מאוחר מדי. זה היה קול לחשוש נחשים.
הבטתי הישר בעיניה של מדוזה והגשתי איך גופי הופך לאבן.