אין אפשרות להתחבא מסע שתים פרק עשרים ושמונה

~אילנה~
אפילו לא הייתי צריכה את הלסת השמוטה של מרנה כדי לדעת מי היה רוח הרפאים, ידעתי מיד.
כל בן אפולו שמכבד את עצמו יודע.
בביתן אפולו מעריצים את אודיסאוס כמעט כמו בביתן אתנה. כל אחד חולם לירות פעם אחת בקשת המפורסמת שלו, שרק הוא מצליח לדרוך.
אבל אף פעם הם לא חשבו שאמת יפגשו אותו.
בדקה הראשונה שהתחלנו ללכת בחזרה החוצה הצלחתי רק לגמגם כמה מילים חסרות משמעות, ולנשום כל כך עמוק שהריאות שלי ביקשו רחמים.
מרנה היתה עוד יותר נרגשת ממני. היא נראתה ונשמעה כמו זומבית, ובכללי הלחיצה את כולנו. הפה הפעור שלה היה מסוגל לבלוע עשרים כלבי שאול בבת אחת.
ניק נופף בידו מול פניה. היא אפילו לא מצמצה.
"הלו? השאול למרנה?" הוא אמר. היא התחילה למצמץ בעדינות ולסגור לאט את הפה.
אודיסאוס חייך לעברנו חיוך רפאים, אבל זה רק גרם לרוח שלו להבהב יותר. בלעתי רוק כשנזכרתי איפה אני נמצאת.
בשאול. בדרך למוות הוודאי.
יד קרה נגעה בכתפי, זה היה אחד מהספרטים. השיניים שלו קרקשו בניסיון לדבר ואני הבנתי את הרמז והמשכתי להתקדם.
אחרי זמן קצר של הליכה בשדות אספודל אודיסאוס, עם אלקטו לצידו, נעצרו. כולם עצרו אחריהם חוץ מקונר שמעד לכיוון אודיסאוס אך פגע בקרקע היבשה, הרי אודיסאוס לא היה יכול לתפוס אותו.
"מה עושים עכשיו?" שאל רוב. לא נראה שהוא מפחד מהמצב, יותר נראה שהוא דואג למירנדה ולקיירו שנשארו בארמון האדס.
טוב, אולי רק למירנדה.
"תעברו." אמר אודיסאוס. קולו נשמע זקן וקריר.
"איפה לעבור?" שאל ניק.
אודיסאוס ואלקטו פינו את הדרך, ונגלה לעברנו גשר עשוי ערפל אשר הוביל לאי שנשמעו ממנו קולות צחוק וסירות שייטו במי נהר הסטיקס שמסביב לאי.
אלסיום.
"אה… הגשר הזה מוצק?" שאל ג'וש.
כאילו שלו היתה בעיה. הוא פשוט היה יכול להורות על המים לשאת אותו עד לחוף.
"תתחילו לעבור." אמרה אלקטו.
ניק בלע רוק. "טוב, אז אני ראשון." הוא התחיל לעבור את הגשר. בכל מקום שדרך בו, הערפל הפך לשביל אבנים צחורות. רוב התחיל לעבור אחריו, ואז ג'וש, מרנה, קונר ולבסוף אני.
אחרי שהגענו לחוף, הספרטים התחילו לחצות את הגשר. אלקטו פשוט ריחפה מעליהם ונחתה לידנו, ואודיסאוס פשוט הפך לגוש ערפל שהתגבש מחדש כשרגליו נוגעות במים השחורים. הוא התיישב על החול. אנחנו אחריו.
הוא צחק. "מסע, אני חושב שעשיתי את זה גם פעם…" הוא קימט את מצחו כאילו מנסה להיזכר במשהו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי.
הוא נאנח. גופו הפך שקוף למחצה. "כמו שאתם בטח יודעים, ילדים, כל נשמות המתים שמגיעות לשאול שוכחות את העבר שלהן, את מי שהן היו."
"כן, אז?" אמר ג'וש.
"אז אני רוצה לזכור מי הייתי. אני זוכר שהיו לי אישה ובן, אבל אני לא זוכר את שמם. אני זוכר שהייתי מלך, אבל אני לא זוכר של איזה מקום."
"אז איך אנחנו אמורים לעזור לך לזכור?" שאלה מרנה.
הוא עשה פנטומימה בידיו של ירי בקשת, נראה לי שאפילו בלי להרגיש. "אני רוצה שתחזירו לי את הקשת שלי, רק היא יכולה להזכיר לי מי הייתי."
רוב קימט את מצחו. "אבל… כבר יש לך קשת."
הוא הניד בראשו. "זאת לא הקשת המקורית, סתם זיוף שמצאתי בשאול. אני רוצה שתביאו לי את הקשת האמיתית, זאת שנקברתי איתה."
בלעתי רוק. "אבל כל החפצים החשובים והחלומות של נשמות המתים נמצאות ב…"
הוא הנהן. "כן, בסטיקס. אני רוצה שסיירו בסטיקס, תמצאו את הקשת ותביאו אותה אלי. אלקטו מבטיחה שתשחרר אתכם אם תעשו זאת."
אלקטו הנהנה לאות אישור.
"אבל זה בלתי אפשרי!" צעק ג'וש. "אנחנו נמות!"
אודיסאוס חייך וחשף שני תורים של שיניים שחורות. "לכן אמרתי להאדס שרוב הסיכויים שתמותו, לא?" הוא הביט לעברם של מרנה וקונר. "אל תדאגו, אני בטוח שתצליחו להשיג את הקשת אם יש איתכם שני בני אתנה."
עמדנו להמשיך להתווכח, אבל הבנו שזה חסר טעם. זאת משימה בלתי אפשרית, אבל גם הסיכוי האחרון שלנו לצאת מכאן בחיים.
נאנחתי וקמתי. "בסדר, נעשה את זה. אין לנו ברירה, נכון?"
הוא הנהן.
הנהנתי בחזרה. "בואו. יש לנו סטיקס שלם לחפש בו."
כולם הנהנו והתחילו לקום. אלקטו נעצה את ציפורניה בכתפו של קונר. "לא כולכם הולכים, אנחנו צריכים בן ארובה."
קונר התחיל ליבב כשאחד הספרטים הצמיד רובה לגבו.
"קונר…" מלמלה מרנה. היא שלחה יד לתפוס אותו, וכדור שייט מעל הראש שלה.
"בפעם הבאה הוא הורג את הילד." אמרה אלקטו.
ג'וש נאנח והניח יד על כתפה של מרנה. "יהיה בסדר, נמצא את הקשת של אודיסאוס ונציל את קונר."
היא הנהנה. "ב-בסדר."
התחלנו ללכת.
"בהצלחה, חצויים," אמר אודיסאוס. "ושהאלים יהיו עמכם."