אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק עשרים ושבע
~קיירו~ (כי כן טדי יש לו עוד פרק)
בזמן הזה, שבו אלקטו והספרטים גררו אותנו אל עבר הארמון, הצטערתי שלא טבענו בים. פוסידון הוא בהחלט האל שהייתי מעדיף לפגוש עכשיו, במיוחד אחרי שניסיתי לתקוף את אבא שלי.
אבל לא היתה לנו אפשרות להתנגד. אלקטו לקחה את החרב שלי עם ידיים חשופות. נראה שברזל סטגאי לא משפיע עליה.
ג'יימי נשארה מעולפת, והם לא טרחו להעיר אותה ולגרור אותה. לא ידעתי למה הם עושים את זה, אבל היתה לי הרגשה שזה לא רק מעצלנות.
הגענו אל ראש הגבעה, שמתחתיה זרם נהר הסטיקס. קונר שעמד לצידי כמעט הקיא מריח הגופרית.
"אסטמה?" שאלה מרנה בשקט.
הוא הניד בראשו. "לא, רק בחילה." הוא הסתובב וקימט את מצחו. "ל-לאן ג'יימי נעלמה?"
הסתובבתי, ובאמת לא ראיתי את ג'יימי. ולא היו שום סימני גרירה או טביעות רגליים, היא פשוט נעלמה.
אלקטו חייכה. "אולי… בלעה אותה האדמה."
קיללתי בשקט. המשכנו להתקדם עד שהגענו לארמון של האדס.
"היה נעים להכיר… את רובכם." אמר רוב.
ואז נכנסנו לארמון.
משם רק אלקטו וחמישה ספרטים לבושים בשריון כמו של אביר מימי הביניים גררו אותנו לחדר הכס. עיניו של אבא שלי נצצו כשראה אותנו.
"קיירו…" מלמלה מירנדה ובהתה בו.
"באמת נחמד לראות אותך, מירנדה," אמר האדס בחיוך קטן, ואז הוא הביט בי והאש בעיניו התלקחה שוב. "וטוב לראות גם אותך, קיירו."
לא אמרתי כלום. גם אני כבר הבנתי שלעצבן אחד משלושת הגדולים בשטח הפרטי שלו זה לא רעיון טוב.
הוא פנה לאלקטו. "קחי את כולם לתא, אני רוצה לדבר עם הילדים שלי ביחידות."
לפי המבטים של כולם כנראה לא רק אני פירשתי את זה בתור "אני רוצה לפצפץ להם את הצורה לבדי."
היא התחילה להוליך את כולם, ונשמע קול פיצוץ, ומישהו אמר: "אם לא אכפת לך, האדס, הייתי רוצה לקחת את החצויים האלה לשיחה."
כולנו הסתובבנו. בכניסה לארמון עמד בחור בגיל העמידה עם קשת שלופה שהייתה בגודל של קונר. היה לו שיער זהוב שהתחיל להאפיר, ועיניים שניחשתי שהן כחולות. הוא לבש טוניקה לבנה שעליה שריון שלשלאות וסנדלים. ברגע שמיקדתי את מבטי בו, לא ראיתי אותו. ברגע שהבטתי במשהו אחר ראיתי אותו, גופו הבהב והבליח והיה שקוף לחלוטין כמעט לגמרי – רוח רפאים.
מרנה מלמלה משהו בקול חנוק. היא נשמעה כמו חתול שבלע כדור צמר.
האיש חייך והתחיל להתקרב אלינו. מדי פעם הוא נעלם, אבל בסוף הוא הגיע אלינו.
האדס הרים גבה. "מה אתה עושה כאן?"
האיש חייך והרים את קשתו. "שמעתי שיש כאן חצויים חיים, אז חשבתי שזה זמן מתאים לקפוץ לבקר."
"ולמה אתה צריך אותם?"
חיוכו של האיש נמחק. "זה כבר ענייני הפרטי," לאחר כמה שניות הוא חזר לחייך ואמר: "אל תדאג, מעטים הסיכויים שהם יחזרו לכאן בחיים."
זה גרם להאדס להנהן. "טוב ויפה. אלקטו, תובילי אותם החוצה, אני עדיין רוצה לדבר עם הילדים שלי."
אלקטו הנהנה. "ברור, אדוני."
היא המשיכה להוליך אותם. כשהיא עברה לידי הצלחתי לתפוס את מרנה. "את יודעת מי זה הבחור הזה?"
היא הנהנה. נראה שהייתה בהלם מוחלט. "כן."
"אז מי זה?"
"זה – " גררו אותה החוצה לפני שהספיקה להגיד, אבל ראיתי אותה מבטאת מילה אחת בלי קול שגרמה לי לקפוא.
"קיירו? מי זה?" שאלה מירנדה.
נשמתי עמוק והבטתי קדימה, אל הכס של אבא שלי.
"קיירו?"
"אודיסאוס. זה אודיסאוס."
תגובות (19)
ברצינות שחשבתי שזה חלום שראיתי את התמונה שלך!! (זו סוג-של מחמאה! [: ) אז ישר רצתי (ליתר דיוק – לחצתי) ונכנסתי לסיפור!
קיירו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני אוהבת את קיירו!!!! (כן…)
אה, ואחרי 15 דקות שהתאמנתי הייתי חייבת ללכת לאבא שלי (אני עכשיו על המחשב הנייד של אבא שלי) אז אני אלמד.. מאוחר יותר…
אני לא מבינה למה את אומרת שאני כותבת יפה כל הזמן (לא שאני לא מעריכה את זה.. [: ) אבל גם את כותבת מאוד מאוד יפה… :) (נראה לי לא יצא לי טוב הפרק האחרון של הקעקוע… ]: )
כל אחד והכתיבה שלו…. לדעתי כולם כותבים יפה ואני גרוע. סגנון הכתיבה שלי הוא שילוב של אלף ואחד סופרים.
ומתי המשך? הנחיר של טרטרוס לא נשמע לי כמו מקום טוב לחופשה…
גם לי לא.. אני אפרסם פרק של משהו מחר… (אבל תגידי ברצינות.. את אהבת את הפרק האחרון של הקעקוע..?)
הכתיבה שלך טיפה מזכירה את הכתיבה של ריק רירדן…
כן, אהבתי. בניגוד אלי, אין לך פרקים משעממים…
באמת? תודה!! :)
אבל אין לך פרקים משעממים…
באמת?
טוב אני יודעת איך כתבתי בכיתה ד' (נוראי) אז לא נראה לי שהכתיבה שלי טובה
אז תשני את מה שאת חושבת. את כותבת ממש יפה!
(סליחה שרק עכשיו עניתי.. הלכתי לאכול.. משום מה אבא שלי, וכל אחד אחר מהמשפחה של מצד אבא, נורא אוהבים חריף ואני לא מסוגלת לאכול חריף!! זה חריף לי מידי!!!!!)
אני מתה על חריף, אבל לא חריף מידי. ברגע שהלשון שלי נוגעת באוכל, אני מיד חייבת לשתות. אני תמיד ממש צמאה.
אני שותה המון. אני לא מסוגלת לסבול חריף!
לא מסוגלת!
איכשהו קיבלתי רק את הגנים של אמא שלי ולא את של אבא שלי, שאצלה לא סובלים חריף.
יש המון דברים במשפחה שלו שאני פשוט סתם באתי משום מקום.. כאילו אני לא באמת…
אני בקושי יכולה לשרוד דוריטוס חריף אש… (אני יודעת.. כל כך פתטי..)
אני קיבלתי הרבה גנים מאבא שלי, אבל אומרים שאני דומה לאימא שלי… אני יכולה לראות כמה נקודות במראה ובאופי, אבל לא כמו אצל אבא שלי.
אני נורא דומה לאבא שלי.. לאמא פחות. עם אמא יותר באופי. ולמרות שאני מתכחשת לזה, אני נורא דומה לאח שלי התאום.. (רק במראה! למרות שאני חייבת להודות שלא רבנו כבר כמה ימים..). גם לאח השני שלי אני גם דומה.
ממש האחרים קיין, הא? (למרות שסיידי וקרטר לא דומים גם במראה…)
אולי.. (אבל אנחנו ממש דומים… חוץ מזה שלי יש שיער ארוך ולאח הקטן שלי יש עור בהיר ולנו כהה יותר כי הוא קיבל את הצבע של אמא ואנחנו את של אבא שלי)
אני נראית כמו אחי הגדול בדיוק- שנינו קיבלנו את הגנים של אבא. אבל לאחי הממש ממש ממש גדול שהוא חצי אח אני לא דומה בכלל, הוא קיבל את הצבע של אמא שלו. שהיא לא אמא שלי. חצי-אח.
אני מתה על אודיסאוס.
וחזרתי לארץ סוף סוף! מחר אני אשיג את בית האדס וכנראה אסיים אותו באותו היום.
המשך!
למה את לא חוזרת…?
תחזרי כבר לאתר!!! (אני מיואשת.. :( )
נטעעעע לאן נעלמת?
אני קראתי בית האדס, ואני מחכה לדם האולימפוס, אבל אני גם מחכה לפרק הבא בסיפור שלך.
אני לא יודעת מה להגיד, כי גם אני די נטשתי. לכן אני אסתפק בסמיילי עצוב. ):