אין אפשרות להתחבא מסע שתים פרק עשרים ותשע

שהאלים יהיו עמנו.
כמה מעודד, חוץ מעובדה שהאלים רוצים להרוג אותנו.
אבל כמובן שאודיסאוס לא יודע את זה.
ברגע שעברנו את הגשר בחזרה לשדות אספודל מרנה התחילה לרוץ. כולנו רצנו אחריה עד שהגענו לגבעה מעל תחילת הנהר.
היא נעצרה לרגע והתנשפה, ואז הזדקפה. "אנחנו צריכים להתפצל, ככה נוכל לכסות שטח גדול יותר."
שתקנו. אף אחד לא העז להגיד את מה שהוא רצה, עד שלבסוף ניק אמר את מה שהיה גם לי בראש: "אבל… איך נצליח למצוא קשת אחת בנהר הענקי הזה? גם את אמרת פעם שחלק מנהר הסטיקס זורם… את יודעת, לטרטרוס."
היא נשמה עמוק. "אין לנו בררה, נכון? אנחנו חייבים להציל את קונר."
"ואת מירנדה וקיירו," הוסיף רוב. "האדס לא ישחרר אותם."
הנהנתי. "בסדר, אז ג'וש, ניק ואני נתחיל מכאן ונמשיך לעבר הארמון, ומרנה ורוב ימשיכו לצד השני."
כולם הנהנו. ניק עשה פרצוף לשנייה, אבל אחר כך גם הנהן.
"בסדר. תצעקו אם אתם רואים את הקשת." התחלתי ללכת לאורך הנהר לכיוון הארמון של האדס, עם ניק וג'וש אחרי. מרנה ורוב פנו לצד השני.
החיפוש לא ארך הרבה זמן. אחרי כמה דקות הליכה הבחנתי בקשת לבנה וגדולה מבצבצת מהמים.
"הנה היא!" קרא ניק.
ג'וש הסתובב, קער את ידיו סביב פיו, וצעק: "מצאנו אותה!"
מרנה ורוב הגיעו אלינו בריצה.
בהיתי בקשת הגדולה ועיניי נפערו יותר ויותר. "וואו… הייתי נותנת הכול בשביל קשת כזאת."
רוב משך בכתפיו. "אולי אודיסאוס ייתן לך אותה אחרי שהזיכרון שלו יחזור אליו."
עיניי נפערו יותר לנוכח המחשבה הזאת. יכולתי לדמיין את עצמי מחזיקה את הקשת, ויורה בה…
"אילנה?" ניק מלמל. הוא נראה כאילו מתאפק לא לצחוק.
ניערתי את ראשי. יופי, הפכתי למרנה… אני חייבת לדבר עם קיירו על לברוח ביחד מכולם אחרי שהכול יגמר.
כלומר, אם נישאר בחיים…
התכופפתי וצמצמתי את עיני. "אז למישהו יש רעיון איך נשיג את הקשת?"
"אה… ניקח מקל וננסה להוציא משם את הקשת?" הציע רוב.
ג'וש נד בראשו. "המקל יימס ברגע שיגע במים."
"אז… למישהו יש רעיון אחר?"
כל הראשים פנו אל מרנה.
היא נאנחה. "אין לנו סיכוי להוציא את הקשת, אלא אם כן מישהו יקפוץ לשם וינסה לתפוס אותה."
ניק התחיל להתקדם בחיוך, אבל הנחתי יד על חזהו ודחקתי אותו לאחור. "לא, אתה לא."
הוא נאנח. "יש לך עוד דרך?"
היא נשכה את שפתה. "טוב, אם ננסה להחזיק ידיים ולהגיע עד למטה, אולי מי שיהיה למטה יוכל לתפוס את הקשת."
"כמו שרשרת קופים?" שאל רוב. מרנה הנהנה.
"טוב, אז מי יהיה למטה?"
ניק פתח את הפה להגיד משהו, אך שתק כשנעצתי בו מבט.
נשמתי עמוק. "אני אעשה את זה."
ג'וש הניח יד על כתפי. "לא, כדאי שאני אעשה את זה. אני זה שמסוגל לשלוט במים."
"אבל לא במים האלה."
לשם שינוי, ג'וש לא התווכח.
כבר התחלתי להתקדם, עד שמרנה עצרה אותי.
"אני אנסה," היא אמרה. "זה היה הרעיון שלי."
חשבתי אולי להתווכח איתה, אבל במקום זאת הנהנתי. ידעתי שמרנה פשוט תמשיך להתווכח איתי עד שאני אשתפן ואניח לה לעשות את זה.
כמו שג'וש כבר אמר, אי אפשר לנצח בן אתנה בוויכוח.
נאנחתי. "בסדר, רדי."
היא הנהנה והתחילה לרדת מעט במורד הגבעה, שהפכה יותר לצוק. "ניק, אתה תתפוס אותי, אילנה אותך, רוב אותך וג'וש יהיה מלמעלה."
"בסדר!" כולנו הנהנו והתחלנו להסתדר.
נתתי לניק את הקשת שלי. "קח אותה, אתה הכי קטן אז היא תעזור לך להחזיק את מרנה."
הוא הנהן, וכעבור דקה כולנו היינו מסודרים, מחזיקים אחד את היד של השני. ג'וש נעץ את רגליו בקרקע וידו החופשית תפסה באחת הגומחות בצוק.
"בסדר… בלי לחץ…" מרנה מלמלה לעצמה בזמן שירדה בעדינות לעבר הנהר. ביד אחת היא החזיקה בצוק, וביד השנייה את הקשת שלי שאותה ניק החזיק.
היא היתה כבר בגובה מטר מעל הנהר, עם יד מושטת לעבר הקשת, שהייתה במרחק כמה סנטימטרים.
"רק עוד כמה סנטימטרים…" מלמל ג'וש וירד מעט מהצוק.
זה היה השלב שבו התחלתי להילחץ. היד שלי כבר הזיעה והתאמצה לאחוז בניק, והרגליים שלי החליקו מקיר הצוק עד שמצאו מקום חדש לעמוד.
מרנה ניסתה לתפוס את הקשת בקצות האצבעות שלה. הזרת שלה הצליחה לתפוס בקשת ולהרים אותה, אבל כמובן שהיא נפלה שוב.
הנהר התחיל לזרום יותר במהירות, והתנודות שלו במים הפכו לגלים קטנים. גל אחד כמעט הגיעה עד לידה של מרנה. האוויר התחיל להיות חם יותר.
"הקשת!" צעק ניק. "מהר!"
אגלי זיעה התחילו לכסות את מצחם של מרנה וניק, אני מניחה שגם את שלי. מרנה קיללה בשקט ותפסה שוב בקשת, ששוב נפלה אל המים.
"אני מתחיל לעלות," אמר ג'וש. "זה מסוכן מידי!"
"לא!" צעקתי. "אנחנו עדיין יכולים – "
גל גדול התנפץ על קיר הצוק וכמעט השפריץ מים על מרנה וניק, אך ג'וש משך אותם למעלה בזמן. כולנו עלינו מותשים על הצוק.
"מה… נעשה?" שאל רוב בין התנשפויותיו.
"אני…" מלמלה מרנה, ואז השתתקה. על פניה נח חיוך ערמומי.
"מה את זוממת עכשיו?" שאל ניק.
מרנה הביטה בקשת שלי, שהוא עדיין החזיק. "אודיסאוס לא אמר שמצא בשאול קשת מזויפת?"