אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק עשרים ושש
בבוקר (יותר נכון, אחרי שכולם התעוררו. לא ממש היה אפשר לחשב אם עכשיו בוקר או ערב), אחרי שהמשכנו להתקדם, ג'יימי לא עזבה אותי. נראה שהיא החליטה שזה הזמן המתאים לקבל תשובות.
ניסיתי לבעוט בה כמו שבועטים בכלב מעצבן כמה פעמים, אבל היא תמיד התחמקה. נראה שהסיבה שהיחידה שהיא מתקרבת אלי שוב היא רק להתחמק מחדש, ובסופו של דבר לעלות לי על העצבים.
"לא הבטחת שתעזבי אותי בשקט?" אמרתי, מתאפק לא לפלוט כמה קללות שג'יימי לא שמעה אותן.
היא חייכה בערמומיות. "הבטחתי אתמול שאעזוב אותך בשקט, אין לזה שום קשר להיום. וחוץ מזה…"
היא עמדה על קצות אצבעותיה ועשתה פרצוף רציני כביכול. "לא השבעת אותי על נהר הסטיקס."
מרנה שעברה לידנו פלטה צחקוק. "כן… אני אמרתי לה שהיא תמיד צריכה להשביע אנשים על נהר הסטיקס."
נאנחתי והמשכתי להתקדם. תוסיפו לרשימת ההסקות שלי: אני שונא בני אתנה.
"אה, קיירו…" מלמל קונר. "למה אתה הולך לכיוון ההפוך?"
כמה ברור. עכשיו גם קונר הצטרף לחגיגה. לפחות הוא קצת יותר שפוי מהאחיות שלו.
בן האדס שמחליט מי שפוי ומי לא, חשבתי. זה ממש עצוב.
רגע, הוא אמר שאני הולך לכיוון ההפוך? ניערתי את ראשי וראיתי מולי רק חשכה. הסתובבתי וראיתי שכולם מביטים בי ומשתדלים לא לצחוק.
בן האדס שמאבד את הדרך מתחת לאדמה. עוד יותר עצוב.
עקפתי את כולם ונתתי אגרוף קטן לניק, אני אפילו לא יודע למה. הרגל ישן.
במחנה החצויים לא יכולתי לסבול את ניק – בן זאוס שחצן שכולם מתייחסים אליו כאל המנהיג. בזמנו, אני, מרנה, ג'וש ואילנה כרתנו ברית נגדו ב"תפוס את הדגל", או לפחות בשבועות הראשונים שהוא הגיע.
אני ממש לא מאמין שאני מתגעגע לימים ההם.
הלוואי שאני הייתי ער לבד כשהענק ההיפרבוראי תקף, כך לפחות היה קצת שקט ושלווה מכולם, ויכולתי לחצות לבד את המקום הזה, בלי דחף ממשי להגיע אל השאר. אבל במקום זה זכיתי לגלות את התשובה על השאלה – אם עץ מכוסה קרח מעיף מונית כמו משחק גולות ענקי, האם הוא משמיע קול? התשובה: הייתי עסוק בלכסות את האוזניים מהצעקות של האחרים מכדי לשמוע.
"לא טוב," מלמלה אילנה בשקט. "תראו."
כולנו הבטנו קדימה, וראינו את זה: בהמשך המסדרון, אחרי שהוא התרחב שוב למערה, כעשרים ספרטים – לוחמי שלד – הקימו מחנה צבאי למרגלות גבעה.
כולם היה לבושים בלבוש שונה – חמישה היו לבושים במדי הצפון ממלחמת האזרחים שראיתי בשיעור ההיסטוריה היחיד שהייתי בו בכיתה ו' והתאמנו על דקירות בסכין, שניים שהיו לבושים כמו פיראטים ניקו אקדחים, עשרה מהם שנראו כמו ממלחמת העולם השנייה עשו מטווח שהמטרות בו היו לירות אחד בשני והשלושה הנותרים לבשו טוגה ודיברו על אסטרטגיית מלחמה (או זה מה שנראה לי שהם דיברו עליו). הם כנראה היו חיילים רומאים.
רוב קימט את מצחו. "מה גדוד קטן של זומבים עושה פה?"
"אולי חזרה למצעד יום העצמאות?" הציעה מירנדה.
"אני יודע שהזמן כאן לא עובד אותו דבר, אבל יום העצמאות עבר מזמן עוד כשהיינו בחוץ." אמר ניק.
מרנה הכניסה את ידיה לכיסיה ונאנחה. "אז הם בטח – "
"אורבים לנו." השלים ג'וש את המשפט.
שניהם נראו כל כך שלווים שרציתי להכניס להם אגרוף, אבל המפלצת כבר עשתה את זה במקומי.
יצור שנראה כמו עטלף ענקי בעט בג'וש והעיף את מרנה הצידה. כשהם ניסו לקום שני הספרטים עם מראה הפיראט הצמידו את אקדחיהם לראשם.
שאר הספרטים גם הם הספיקו להתגנב אלינו בלי שראינו. ניק הניף את חרבו, אך חייל רומאי ריתק אותו לאדמה. העטלף הגדול שוב בעט הפעם במירנדה והיא התנגשה ברוב. שניהם נפלו. אילנה הצליחה לנתק יד של ספרטי ממלחמת העולם השנייה אבל היד פשוט התחברה אליו שוב והוא הפיל אותה. ספרטי אחד ממלחמת העצמאות הטיח את ג'יימי על הקיר הקרוב והיא איבדה את ההכרה ואחד אחר קשר את ידיו ורגליו של קונר והשאיר אותו קשור על האדמה.
רק אותי אף אחד לא תקף. הספרטים שנשארו כיתרו אותי ליתר ביטחון, אבל הם לא תקפו אותי. הם כנראה הרגישו שאני בן של האדס.
אז… למה את מירנדה הם כן התקיפו?
החרב שלי. חשבתי. ברזל סטגאי יכול לשלוח ספרטים לטרטרוס, למירנדה אין חרב כזאת. הם פוחדים ממני.
ואין משהו שאני אוהב יותר משפוחדים ממני.
הספרטים ריכזו את כולם לידי. כולם חוץ מג'יימי, שעדיין היתה מעולפת בצד. כנראה הם חשבו שהיא לא מהווה איום.
"אה, הם מתכוונים לאכול אותנו או משהו?" שאל ניק.
"לא נראה לי, אל תשכחו שברחנו מהאדס. אולי הם מתכוונים לקחת אותנו אליו." אמרה מרנה.
"בדיוק." אמר קול אנושי ומפלצתי ביחד שפילח את האוויר.
מולנו עמדה הסבתא הזקנה הכי קטלנית שראיתי בחיים. היא לבשה שמלה פרחונית, מה שממש לא תאם את כנפי העטלף שלה. פניה היו מקומטות אך עיניה האדומות הבוהקות רשפו במבט רצחני. הידיים שלה נראו כמו טופרי אש.
"אירניה," אמרתי. "נוטת חסד."
היא הזעיפה את פניה, מה שנראה בלתי אפשרי עם הפנים הזעופים שכבר היו לה. "קיירו ומירנדה, הילדים שלי אדוני, וכמה מה… חברים שלהם."
"אני מעדיף לחשוב עלינו כעל אלה-שבלעדיהם-הם-היו-מתים-ממזמן," אמר רוב. "אבל איך שאת רוצה."
האירניה (אלקטו. הייתי בטוח שזאת היא) התעלמה ממנו ופנתה לספרטים. "קחו אותם אל האדון," היא אמרה וליקקה את שפתיה. "אולי הוא ישאיר כמה בחיים שנוכח לאכול."
הספרטים הריעו בקול רפאים והתחילו לגרור אותנו אל הגבעה. שמאחוריה – הארמון של האדס, אבא שלי.
המצב שלנו ממש לא ומתחיל ומשתפר.
תגובות (102)
תמשיכי!!!
-5-
♥♥♥
ותמשיכי את סיוטי ילדות!!!!
יש!!!!! המשכת סוף סוף! הפרק היה ממש טוב!!!!!!!!
למה הוא לא עזר להם אם הם פחדו מהחרב שלו?!?!?! טוב, לא משנה. רק תמשיכי!!
וגם את סיוטי ילדות!
המשך מיד או שאני שולח את האראי לקלל אותך באלף קללות (משהו שלקחתי מבית האדס)
ואני יעזור לו!!!
וגם אני!!!!!!!!!!!
זה אומר שתיכרת לי האצבע? (עוד אחת מהזיות המנטיקורים שלי…)
דרך אגב, התחלתי היום ואני בעמוד 450, זה שאני מולו התחרות התחיל אתמול ואני לא יודעת איפה הוא…
אם כורתים לך את האצבע אז אני לא בעסק….
יש!!!!! תפרסמי מהר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (את מדברת על סיוטי ילדות, נכון?)
הספר הזה היה ממש ארוך…
גמרתי אותו הוא ממש ארוך!!!
בית האדס, התחרות. אין מצב שאני מפסידה, נראה לי.
יש לך כבר את הספר? את חייבת לקרוא אותו ~מבט חולמני~
והוא ארוך פחות מאות אתנה. זה קצת מצחיק…
באמת?
אני זכרת כשקראתי את אות אתנה זה הרגיש לי יותר קצר…
מוזר…
בית האדס הרגיש לי כמו נצח!
אבל נצח טוב!
אה.. לא… :(
חברה משאילה לי אותו והיא אמרה שהיא תביא לי אותו מחר…. (היא הבריזה לי! היא הייתה אמורה להביא לי אתמול!!!)
בית האדס! ~נדחפת~
ונטע את קוראת אותו בעברית?
אפשר להבין את חברה שלך…
זה ספר מעולה!!!
כן… בעברית…
באנגלית הוא ארוך בהרבה. בעברית הוא בדיוק עמוד אחד פחות מהגיבור האבוד (בלי המילון מונחים)
זה קצת מוזר שאני זוכרת את מספר העמודים של כל הספרים, לא?
איך את זוכרת?
לי יש זיכרון נוראי! (לטווח קצר. אני זוכרת דברים עוד שהייתי בת 3..)
עכשיו זה הגיוני, כי באנגלית הוא יותר ארוך..
ואני אף פעם לא זוכרת מספרים של עמודים (להגנתי אני שונאת מספרים )
באנגלית כול הספרים ארוכים הרבה יותר…
לפעמים אני רואה ספר ענק באנגלית בחנויות וכשהוא מתורגם הוא קטנצ'יק.
הזיכרון שלי ממש טוב… :)
לא כמו של נטע אבל עדיין…
אני לא… גם דברים חשובים לא תמיד..
לפעמים אחרי שאני עובדת אני שוכחת שאני צריכה לקחת את הכסף…
במה את עובדת?
גנב הברק – 383 עמודים
ים המפלצות – 294 (אני כמעט בטוחה)
קללת הטיטאן – 332… אבל אני לא בטוחה (זה מצחיק כי זה הספר הכי אהוב עלי בעולם. מעניים למה *אהמ מנטיקור*)
הקרב על המבוך – 396… בזה אני לגמרי לא בטוחה
תקוות האולימפוס (האולימפית האחרונה, באנגלית) – 405
הגיבור האבוד – 553 (בלי מילון מונחים)
בן נפטון – 502
אות אתנה – 559
בית האדס – 552
גם הם, בלי המילון מונחים.
וגם שיננתי את התקצירים של גנב הברק, הגיבור האבוד, בן נפטון ואות אתנה.
עכשיו סתם התחלתי להשוויץ…
וואו את זוכרת הרבה!
בייביסיטר ודוגסיטר (כלומר הוצאת כלבים). אני מרוויחה דיי הרבה….
איך את זוכרת?!?!?! (כמו שאמרתי מקודם: רק דברים שקרו מזמן או ממש השבוע)
בית האדס – 583 באנגלית
וים המפלצות זה 295…
כן נכון… אני תמיד מסתכלת רק על הצד הזוגי.
והקרב על המבוך – 382. טעות די גדולה…
טוב, אם הצלחתי לזכור 130 אחרי פאי, מה זה כמה מספרים?
ניסיתי ללמוד כמה שיותר אחרי פאי אבל נתקעתי ב50.
איך אפשר לזכור כול כך הרבה?!
חחח קודם שנצליח לזכור את השלוש מספרים של הפאי, אחר כך מאה שלושים… ;)
טוב… בסביבות המאה אני בקושי זכרתי.
ואני מכירה ילדה אחת שזוכרת (או לפחות זכרה) 1100 ספרות.
1100?!
זה אפשרי בכלל?!
חוץ מזה, קראתי את פרסי ג'קסון עשרות פעמים. זה לא נחשב.
איזה ספר הכי אהבת?
כן זה אפשרי… אני חושבת שהשיא הוא 9000 או משהו כזה.
אני הייתי אמורה להיות איתה בתרות את התעצלתי ולא למדתי… יש לי חיים חוץ מלזכור מספרים בחופשת חנוכה! (טוב אין לי חיים אבל זה לא קשור)
כבר אמרתי (כתבתי…) קללת הטיטאן. גם בגלל המנטיקור, וגם בגלל הימים הטובים ההם שניקו היה חנון שמשחק מיתומאגיקה… וגם בגלל שזה היה הספר הראשון שקראתי של פרסי.
אני אהבתי את קללת הטיטאן כי אהבתי את ביאנקה וניקו… :(
למה להרוג אותה ריק ריורדן?!?!?! למה!?!
צריך שניקו יהפוך להיות באמת בן האדס איכשהו…
מה זאת אומרת?
אני לא יודעת מה הכי אהבתי..
מה את הכי אהבת? (מכוון ל-part of me)
את קללת הטיטאן…
ואז את תקוות האולימפוס…
ואז את הקרב על המבוך…
ואז את גנב הברק…
ואז את ים המפלצות… (אותו באמת לא אהבתי)
למה לא אהבת? הוא שני שאהוב עלי. אחרי זה תקווה האולימפוס, גנב הברק והקרב על המבוך (לא יודעת למה ממש לא אהבתי את הספר הזה)
לא יודעת למה…
פשוט לא ממש אהבתי אותו.
אבל אהבתי את הקטע שפרסי הופך לחזיר ים!
זה היה ממש קורע!
כן אני זוכרת שהוא אמר: "אבל אני עדיין מרגיש כאילו חזיר הים שבתוכי לא עזב אותי, ולא רק בגלל החשק הפתאומי לחסה". זה תמיד קורע אותי…
איזה בדיחה אתן הכי אוהבות?
אני אהבתי את כולם! כולם טובים! (דווקא אהבתי את הקרב על המבוך..)
לא יודעת….
פרסי ממש סרקסטי ומצחיק…♥
אני אוהבת את כול הבדיחות שלו.
גם אני….. אני גם ממש אהבתי את הפרקים עם קליפסו.. (באיזה ספר זה היה?)
הספר הרביעי הקרב על המבוך…
(אם אני לא טועה)
וגם בבית האדס…
אני אוהבת בעיקר את: "יצא לי לפגוש הרבה הורים מביכים, אבל קרונוס אדון הטיטאנים שרוצה להשמיד את כל תרבות המערב? לא בדיוק מסוג ההורים שאתה רוצה שילכו איתך ליום 'הורים במקום מורים'".
הספר הרביעי, פרק שתים-עשרה (אה, ואני גם זוכרת כמעט את השמות של כל הפרקים בפרסי ג'קסון…)
בבית האדס זה עם ליאו וקליפסו (ראיתי קומיקס של זה באתר של הציורים)
כן… הם חמודים… היא צורחת עליו והוא מעצבן אותה למוות…
חחחחח את זה אני לא זוכרת (ואו.. מפתיע..) אבל מתאים לפרסי…
איך את זוכרת?!?!?!?!?
הבדיחה הזאת היתה ממש טובה!
אני זוכרת שפרסי חשב שכירון לא ממש אהב להסתובב ולהגיד אני רוצה להיות בדיוק כמו אבא שלי כשאני יהיה גדול.
ליאו וקליפסו חמודים ^-^
והם גם התנשקו ^-^
אני פשוט משננת דברים, אבל רק מגיל שלוש יש לי זכרונות (בערך).
אני הילדה היחידה שזוכרת מה היה ביסודי. כל פעם שאני אומרת משהו על היסודי יש לכולם מבט של "איך-היא-לעזאזל-זוכרת?"
אבל אני לא טובה בזיכרון קול, שמות ופרצופים.
טוב, אומרים שקריאת ספרים משפרת את הזיכרון… אני אשכרה פתחתי ספריה בבית (אני רצינית)
הם ממש מקסימים….
הוא ממש מאוהב בה מעל לראש… :) ♥
כן, זה היה: "אבא שלי הוא הטיטאן המרושע קרונוס! כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות בדיוק כמו אבא!"
אבל זה היה בספר הרביעי, לפני מסע החיפושים…
גם לי יש מלא ספרים בבית…
אמא תמיד מנסה להיפטר מחלק ואני תמיד עוצרת אותה.
היא אומרת שחלק פשוט עומדים שם מעלים אבק…
הם התנשקו?
איזה חמודים.. :) ♥
אוף, אני חייבת לקרוא!!
אני כן זוכרת כמעט את רוב היסודי (דברים טובים ורעים ביחד)
לי יש בערך 180 ספרים, כמה יש לך? (בארון שלי אין מקום לספרים…)
אני לא חושבת שכדאי שאני אבדוק… (יותר מידי…)
אני מקדישה הרבה לבבות למענם…. ♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
תולעת סיפורים את באמת חייבת לקרוא ^~^
200….
ספרתי אותם אתמול… :)
אבל אני לא יכולה לזרוק שום ספר…
אני אוהבת את הספרים שלי!
טוב, אז עוד שאלון – מה הדמות האהובה עליכן? (אני שומרת נאמנות לפרסי)
ואת באמת חייבת לקרוא!
חייבת!
חחח גם אני..
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
אבל הספרים שלי הם גם של כל המשפחה. לא שהם נוגעים בהם…
הו גם אני! >.<
רק פרסי! (ובוב החתול!)
ניקו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ופרסי!!!!!!!!!!!!!!!!!!
וליאו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני לא מסוגלת להחליט!!!
ברור שאני חייבת!!!!!!!!!!!! (למה לא מחר?!?!?!)
ברור שפרסי! מתה על פרסי!
בוב החתול! אבל האהוב שלי…
המאמן הדג'! מה יותר חמוד מפסיכי עם מחבט בייסבול שצועק "מוות!"?
אבל אני גם מתה על ליאו! (הוא מקום שני עם אנבת'.. זה כבוד בשבילו יחסית לזה שהוא הצטרף רק בספרים האחרונים..)
אבל בכללי אני אוהבת את כולם..
חחחח…..
המאמן הדג' קורע אותי…:)
אבל הוא נהיה פחות אלים בבית האדס….
הדג' ומלי לנצח!
הדג' ומלי לנצח!
הדג' ומלי לנצח!
חחחח צודקת.. מתה עליו..
לי יש לא רק סולם אהבה אלא גם סולם סבל (מי סבל הכי הרבה בחיים שלו)
ראשונה – הייזל (כשזה מגיע זה מגיע… בכל זאת, היא חזרה מהשאול)
אחריה – ליאו.
אחריו – אנבת' (אל תתווכחו. נראה עוד מישהו שנחטף והחזיק את השמיים חוץ מפרסי, לוק, ארטמיס ואטלס)
אחריה – פרסי….
אחריו – אממממ…. אני חושבת ג'ייסון.
אחריו – פרנק (בכל זאת אימא שלו מתה…)
ואחרונה – פייפר.
הייזל המסכנה… :(
אבל אני חושבת שניקו סבל בשאותה מידה כמוה…
מה עם ניקו? שכחת את ניקו!!
אני עשיתי רק לאלה מהשבעה.
לניקו יש מקום מכובד עם הייזל (למרות שזה די עצוב להיות מקום ראשון בזה)
וגם תאליה סבלה די הרבה בחיים שלה…
להפוך לעץ ולחזור לחיים אחרי כמה שנים?
קריפי!!
אבל הייזל באמת ממש סבלה. כמובן שעדיין היא סובלת מזה שליאו דומה כל כך לסמי (כמובן שהם דומים.. משפחה…)
די… אבל לה יש את החיים הכי טובים יחסית לכולם.
כן.. לפחות זה מקום ראשון.. למרות שבזה עדיף להיות הכי בסוף..
באמת, מה עם תאליה?
מה לגבי לוק?
איפה את שמה אותו?
נכון! נכון שהוא היה מרושע והכל לדיי הרבה זמן אבל בסופו של דבר הוא הקריב את עצמו והציל את האולימפוס והוא גם עבר הרבה..
נכון…
הוא עשה דברים רעים אבל רק בגלל שגם לו קרו דברים רעים…
את לוק הייתי שמה… אולי באותו מקום עם ליאו. הוא לפחות לא היה צריך לעבור מסעות חיפושים בלתי אפשריים….
ולפני שמישהי אומרת, את ביאנקה הייתי שמה די בסוף.
ואת זואי צל-ליל אולי ליד פרסי…
ואת סילנה ובקנדורף… טוב… אולי קצת מתחת לפרסי?
אנחנו לא מכירים אותם לעומק בשביל לדעת…
את מחליטה פה לגבי זה… אבל זה דווקא מקום טוב בשבילו…
טוב… ביאנקה עברה את אותו הדבר כמו ניקו רק עם פחות סבל.
הרקולס (הרקלס ביוונית) נטש את זואי והיא מתה מארס וממכה של טיטאן.
וסילנה נוצלה ובקנדורף בסדר… הם די רומיאו ויוליה.
התכוונתי לסילנה ובקנדורף…
אנחנו לא ממש מכירים אותם ומה הם עברו…
אה, והגעתי למסקנה שכל בני האדס (או פלוטו) מתים בגיל צעיר. ניקו עוד לא מת אבל היה על סף מוות איזה פעם פעמיים… או מיליון.
אה… נראה לי זואי היא עם הייזל או מתחתיה, וסילנה ובקנדורף… לא יודעת..
יש מצב…
ביאנקה בגיל 12.
והייזל מתה בגיל 12/13
וניקו עוד לא מת..
מסכימה אתך.. שחושבים על זה זה דיי אירוני.. אם אני הייתי בת של האדס אז הייתי מבקשת למתנת יום הולדת לא למות…
אולי אבא האדס היה נותן לך מתנה "שובר חסינות למוות לשנה"…
הייתי רוצה כזה…
טוב… אימא שלי צועקת עלי שאלך לישון כמו תמיד.
לילה טוב עם חלומות פרסבת'יים.
גם לך!
גם לכם!
גם לכולם!
(התגובה המאה…♥ )
הפסקתי לקרוא את התגובות, ספוילרים על בית האדס שעדיין אין לי…
בכיבכיבכיבכי
ו… זה היה הפרק האחרון של קיירו?!
לא!!!!!
החיים שונאים אותי…
נטע:
למה את לא ממשיכה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!
תמשיכי עכשיו!!! (אה, וחזרתי..)