אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק חמש

"את כבר פגשת אותו פעם?" שאל רוב.
עיניה של מרנה רשפו. "זה היה לפני הרבה זמן."
העיניים שלה הבהירו לי שלא כדאי לי לשאול שאלות. במחשבה לאחור, הן היו בטח ממש מפחידות אם לא שאלתי.
"וניצחת אותו?" שאלה אילנה.
"לא. היה לי מזל שנשארתי בחיים."
ג'וש רטן משהו. "ממש עוזר."
האריה התקרב אילנו, צעדיו הרעידו את כל הקרון.
הייתי ערוך לתקוף אותו, אבל מנה עצרה אותי. "לתקוף אותו לא יעזור. אפילו החרב שלך לא תוכל לשאוב את הנשמה שלו דרך הפרווה."
אז נאלצתי לעצור ולתת לו להתקרב אלינו.
לא נראה שהוא מיהר. הוא בטח חי בסרט אם כל הזמן התקרב אלינו באיטיות ובדרמתיות.
בסוף נשברתי. הסתערתי עליו ונעצתי את החרב בגבו. היא ניתזה לאחור ומההדף קרסתי. האריה בחן אותי ברעב.
"קיירו!" צעקה מרנה. היא ניסתה להסיח את דעתו ממני. "תפסיק להיות אידיוט!"
"אני לא אידיוט, פשוט אין סבלנות!" ניסיתי להגיע לחרב בזחילות מתישות, אבל האריה הזיז אותה בסוף עם כפתו.
"אתה צוחק עלי!"
הוא הסתער על מרנה. היא עשתה טעות וניסתה לדקור לו את הגרון, ובכך השאירה את עצמה חשופה. הוא העיף אותה והיא איבדה את ההכרה.
"לא הולך לנו היום…" נאנח ג'וש כשגרר את מרנה הרחק משדה הקרב.
"קדימה, חתלתולי!" צעק ניק וקפץ על גבו.
החדשות הטובות: הוא הצליח להרחיק אותו מג'וש ומרנה. החדשות הרעות: האריה השליך אותו מעל גבו והוא עף עד לקרון הבא.
"אוקי, חתול גדול, הגיע התור שלי." רוב הדליק את ידו ושלח כדור אש אל האריה. הוא רק השתעל מעט ובעט לרוב בראש. גם הוא קרס.
"אנחנו נופלים כאן… קיירו… אתה יכול לזוז?" שאלה מירנדה והתחמקה מהכפה של האריה.
נאנקתי מכאב כשניסיתי להזיז את הרגל שלי. "לא, לא ממש."
"אז כנראה שזה תלוי בנו." אילנה הצליחה לתפוס בזנבו. הוא פשוט בעט בה עם רגליו האחוריות.
מירנדה שמרה על חזות שלווה, אבל יכולתי לראות אותה רועדת מעט כשאריה בחן אותה וגרגר.
תתעשת, קיירו. אמרתי לעצמי בראש. אתה צריך להיות האח הבכור, אז אתה צריך להגן על אחותך.
תפסתי בשבר זכוכית קרוב וזרקתי אותו על האריה. הוא אפילו לא עשה לו שריטה אבל בהחלט גרם לו להסתובב אלי.
"סימבה, מה קורה?" אוקי, מרנה צדקה, אני אידיוט.
האריה הפעם רץ אלי. אולי עצבנתי אותו עם הזכוכית יותר ממה שחשבתי.
תפסתי בשבר זכוכית אחר, וזרקתי. שנייה לפני שהפכתי למזון לחתולים.
האריה התקפל והשתנק בטירוף, אבל זה רק החמיר את המצב. הוא בלע את שבר הזכוכית.
בדקה הבאה אני ומירנדה פשוט בהינו באריה שאט-אט התפוגג עד שנשארה רק הפרווה שלו, שנצצה אפילו בחושך המוחלט הזה.
מירנדה רצה אלי ושפכה על הרגל שלי קצת נקטר. היא הבריאה מיד.
"תודה." היא התנשפה בהקלה.
התעלמתי. אני צריך לחזור להיות קשוח שוב. "תעירי את כולם. אנחנו חייבים לרדת מכאן כמה שיותר מהר."
ג'וש התקרב אלי, מחייך מאוזן לאוזן. "מי ידע ששברי זכוכית הם נשק יעיל ללחימה במפלצות?"
"אני יודע עכשיו."
אחרי שמירנדה העירה את כולם ניסינו להתעלם ממה שקרה והתארגנו שוב לשינה.
"לילה." אמרתי.
"רגע, קיירו, מה עם הפרווה?" שאל ניק. שינו הבטנו בפרווה שנשארה על הרצפה. "לפי החוקים העתיקים היא שלך."
חשבתי על זה לרגע, תפסתי בפרווה וזרקתי אותה מעבר לחלון. "פרוות אריה זה לא הטעם שלי."
כולם בהו בי המומים. אפילו בשבילי זה די מוגזם.
"טוב, אתה מוזר." אמרה מרנה ונרדמה שוב.
"בהחלט." אמרתי.
תהיתי אם זה היה רעיון טוב לזרוק את הפרווה, הרי הרקולס השתמש בה.
טוב, אני הרקולס כמו שאני בן אפרודיטה. חשבתי ושקעתי בשינה.