אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק חמש-עשרה

המשכתי ליפול אולי חמש דקות. כבר התחלתי לראות את עצמי נוחתת בטרטרוס, מולי כל המפלצת שקטלתי, והפעם הן לא יכולות למות.
אבל בסוף נחתי בבריכה, חוץ מהתקף רעד והרגשה שהבטן שלי עומדת להתפוצץ הכול היה בסדר.
"שחכת לצעוק 'כדור תותח!'" צחק קול.
הצלחתי לראות את כולם, רועדים ומכוסים מים.
"יופי, הז'קט שלי נהרס." רטן קיירו.
"ואם המוח שלך היה נהרס? מה היית עושה חוץ מהעובדה שאין לך כזה?" אמר רוב.
"יש לך מזל שאני לא ממש יכול לשחות."
"אתה בכלל יודע לשחות?" שאל קונר, ראיתי שהוא מנסה לבלוע חיוך.
"אתה מת, ילד!" קיירו ניסה לשחות לקונר, הז'קט שלו עדיין עליו. תהיתי למה הוא פשוט לא מוריד אותו.
קונר צחקק בקול ילדותי ושחה מסביבנו. מהר מאוד הוא עצר.
"מה קרה?" שאלה ג'יימי.
קונר הביט סביבו. "יש משהו מוזר במים האלו."
"מה?" שאלתי. המים התחילו להיות גועשים מעט. צללים נראו בבריכה החשוכה.
"בת הים הקטנה?" ג'יימי התפוצצה מצחוק. לי זה לא נראה ממש מצחיק.
ליצור היה גוף אנושי מהמותניים ומעלה וזנב דג מהמותניים ומטה. העור שלו היה אפור וכשהוא חשף לעברנו שיניים ראיתי שהן מחודדות בטירוף, כמו שיני כריש.
"יופי. בן ים מרושע זה בדיוק מה שהיינו צריכים." אילנה נאנחה.
קיירו הוציא את חרבו. "מה אתה רוצה?"
בן הים לא אמר כלום. הוא חייך והרגשתי איך המים מתחזקים. אם קודם הייתי יכולה לעמוד בתחתית הבריכה, עכשיו התחלתי להניע את ידי בטירוף, אני לא ממש יודעת לשחות…
"מירן!" צעק רוב. הוא ניסה לעזור לי להתייצב, אבל הוא גם התחיל לשקוע.
"משהו… כאן… לא נותן לנו לשחות." אילנה נחנקה וירקה מים.
"אני שונא מים." קיירו ניסה להגיע ליבשה שנגלתה מולנו, אבל המים משכו אותו לאחור.
"אני… אני חושב שיש לי התקף אסטמה." מלמל קונר, אבל זה לא שינה. הוא בכל מקרה התחיל לטבוע.
כולם התחילו לטבוע. אני הצלחתי להתייצב ולצוף בקושי, אבל הרגשתי שאני שוקעת. בזמן של כולם מתחת למים הם בטח איבדו את ההכרה.
המים כיסו את האף שלי. זהו זה. כבר אין לי סיכוי להגיע ליבשה…
ומה אם אני אביא את היבשה אלי?
עצמתי את עיני. יכולתי לראות את האדמה מתחת לרגליים שלי, והתרכזתי בהם.
נגמר לי האוויר. הריאות שלי היו נואשות לחמצן, אבל הצלחתי להישאר רגועה. רק עוד קצת.
לא יכולתי יותר. פתחתי את הפה בציפייה למים שיכנסו, אבל הרגשתי פתאום איך אוויר חודר לי לריאות.
פקחתי מיד את עיני. הייתי ביבשה, לידי שכבו כולם מעולפים.
"לקום!" צעקתי.
"אההההההההההההההה!" צעק רוב וזינק על רגליו. הוא הביט סביבו בבלבול. "מה קרה?"
התנשפתי. "כלום, אתה יודע… עוד פעם הצלתי אותנו…"
הוא התיישב לידי. "מה עשית?"
סיפרתי לו. בינתיים כולם התעוררו והספיקו לייצב את דופק ליבם.
"כמה כוחות יש לך?" נאנח קיירו.
חייכתי. "יותר משלך יש."
אילנה כמה. "טוב, כדאי שנלך כבר, אלא אם כן אתם רוצים שעוד מפלצת תנסה להרוג אותנו?"
רוב חייך. "לא, לא. בואו נלך."
קמנו והמשכנו בדרכנו. למרות שהכול היה בסדר, עדיין היה תקוע לי בראש התמונה של בן הים חושף לעברי שיניים קטלניות. אין סיכוי שפעם אחת מישהו יהיה איתנו?
התשובה הגיעה אחרי כמה זמן.