אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק ארבע

~קיירו~
עלינו על הרכבת שברגע האחרון. זאת היתה הרכבת האחרונה להיום ועלינו עליה שנייה לפני שסגרו את הדלתות, אופייני לנו.
התיישבנו בקרון האוכל. הכסף שנשאר לנו לא הספיק לתאים.
"זה מספיק מבחינתי." אמרה מירנדה. היא הניחה את ראשה על השולחן ונרדמה.
"גם… אני…" ניק פיהק בלי הפסקה. "גם אם אבא שלי עומד להרוג אותי אתם לא מעירים אותי או שאתם מתים."
"סגור." אמרתי וחייכתי חיוך נבזי. "אני מבטיח שלא אעיר אותך, במיוחד אם עומדים להרוג אותך."
"יופי." הוא התחיל לנחור מעט.
"קיירו, לא מעניין אותי, הפעם אתה שומר." אמר ג'וש.
"אין בעיות, ואני ממש לא ארצח אותך בייסורים."
"אז לפחות אני אישן חזק." הוא נרדם על המרפק שלי. פגעתי לו בראש בזמן שהזזתי אותה.
"מצד אחד, אני לא סומך עליך. מצד שני, אני מת מעייפות! לילה טוב." רוב נרדם לפני שהספקתי להחזיר.
"טוב קיירו, הגורל שלנו תלוי עליך עכשיו, אז תנסה להיות קצת פחות משוגע מהרגיל." אמרה אילנה.
"אאוץ'." אמרתי, אבל אילנה כבר נרדמה.
שיסט. אני ומירנדה נשארנו ערים.
"אז… אני אח טוב?" ניסיתי להתחיל שיחה. אידיוט.
היא משכה בכתפיה. "אף פעם לא ממש חשבתי שאני בת האדס."
"אז מי חשבת שאת?"
"לא יודעת. חשבתי אפולו או הרמס, אפילו לא ציפיתי שהוא יהיה אחד משלושת הגדולים."
"אה, בטח, את גם לא נראית כמו בת האדס."
"אתה מנסה לרמוז משהו?"
"אה… כלום. את פשוט… לא כמו בני האדס שאני מכיר?" נו באמת, למה אני לא מסוגל לדבר כמו אח גדול נורמאלי?
עיניה של מירנדה אורו במקצת. "יש עוד בני האדס?"
"טוב, למעשה, השניים שאני הכרתי מתו לפני הרבה שנים. אנחנו האחרונים עד כמה שזה ידוע לי."
מירנדה שתקה. "אה. אני הולכת לישון."
והיא נרדמה.
נאנחתי בהקלה. אני לא נשאר לבד איתה יותר בחיים.
מעניין אם ככה מרגישים כל האחים הגדולים. חשבתי. רגע, ממתי אני מדבר כמו ג'וש?
זהו! מעכשיו אני לא מדבר עם אף אחד עד סוף המסע!
בהיתי החוצה מהחלון. עם החושך ששרר בקושי יכולתי לראות משהו.
אבל כן הצלחתי לראות משהו גדול וזוהר. משהו גדול וזוהר שרץ לעבר הרכבת…
"אוי לא." הספקתי להגיד לפני שהחלון לידי התנפץ ואריה גדול נכנס לרכבת.
רעש הזכוכית המתנפצת העיר מיד את כולם. הם אוטומטית שלפו את החרבות שלהם וכיוונו על היצור.
"מה זה?" שאל ניק.
מרנה בלעה רוק. "האריה מנמאה."