אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק ארבע-עשרה

"המבוך של דיידלוס לא הושמד לפני שנים?" שאל קיירו.
אילנה משכה בכתפיה. "המקום הזה נראה לך מושמד?"
"אני לא יודע. את בטוחה שזאת הזירה של אנטאיוס?"
"המקום הזה מגניב בלי העצמות." ג'יימי כבר עברה חצי זירה.
חשבתי איזה מזל שמרנה לא פה, סביר להניח שהיא היתה מרדימה אותנו עם הרצאה שלמה על הקולוסאום ועל הגלדיאטורים.
תיקון: קונר עשה לנו הרצאה על הקולוסאום והגלדיאטורים.
"תחילת בניית הקולוסאום התחיל בשנת שבעים ושתים, הבנייה קשורה ל…"
קיירו עוד שנייה עמד לחנוק אותו. הזזתי אותו הצידה לידי וליד רוב.
"שמעת על 'סדנה לשליטה עצמית' פעם?" אמרתי.
הוא משך בכתפיו. "שמעתי… אבל לי אין שליטה עצמית?"
רוב גיחך. "בבקשה תגיד לי שאתה ציני."
"אם אתה מבקש, אז לא."
"ממש מצחיק."
חצינו את הזירה של אנטאיוס ונכנסנו למערה צרה, כך שהיינו צריכים ללכת אחד אחרי השני. אני הייתי הראשונה, אחרי רוב, אילנה, קונר, ג'יימי ובסוף קיירו.
"אתה בסדר?" שאלתי את קונר.
הוא נשם נשימה עמוקה. "כן, אמרתי שיש לי התקף אסטמה רק לעיטים רחוקות. הבעיה היחידה שאני לא יכול לעלות על רכבת הרים."
"אתה לא קצת צעיר בשביל זה?" שאל קיירו מרחוק.
גם אם לא הצלחתי לראות את קונר במרחב הצר הזה ובחושך הכמעט מוחלט היה לי ברור שהוא מגלגל עיניים. "תבין שאני בן עשר, אני די בוגר."
"אני בגילך שתיתי פעם ראשונה בירה."
עצרתי במקום. "זה מסביר למה אתה שיכור."
צחקנו.
עשיתי פניה הצידה ונתקעתי במבוי סתום. פניתי אחורה וגיליתי שיש קיר מאחורי, כאילו הוא נוצר יש מאין. כולם נעלמו.
"חבר'ה!" צעקתי. שום תשובה.
מיששתי את הקירות שמסביבי, לא יכולתי לראות כלום.
כמעט נפלתי על קיר שהופיע משום מקום. הלכתי לדרכו.
המשכתי ללכת בחושך עד שראיתי אור קלוש, התקדמתי אליו.
כנראה שלא היה לי מספיק אור. בצעד הבא שלי מעדתי, ונפלתי אל תוך החשכה.