אין אפשרות להתחבא – מסע שתיים – פרק שלושים ושתיים

"סטיקס." מלמלתי. הפעלתי את כל כובד גופי הקטן ולחצתי על סורגי התא שהכניסו את מרנה, רוב, אילנה ואותי אליו. כל השאר היו בתאים נפרדים. הנחתי שאם אנחנו יכולים עדיין לנשום, הם לא רוצים להרוג אותנו.
"הקשת…" מלמלה אילנה ובהתה באוויר. היא התנהגה ככה מאז שלקחו ממנה את הקשת של אודיסאוס.
רוב נאנח ושילב את זרועותיו. "ברצינות? זה מה שחשוב לך עכשיו?"
היא נעצה בו מבט. הוא השפיל את ראשו.
"טוב, למי מתחשק לצאת מכאן… במאה הזאת?" אמרה מרנה והביטה בי. גלגלתי עיניים.
"והנה החכמולוגית מתחילה לפעול."
היא התעלמה ממני וניגשה לחלון קטן שהיה בתא והשקיף אל שדות הייסורים. אף אחד מאתנו לא הביט החוצה ממנו. העינויים שנשקפו לנו היו מזוויעים מדי.
היא הושיטה יד קדימה. החלון היה חסר סורגים, אבל בהתחשב בעובדה שבדיוק מחוצה לו עמדה גדר תיל מחשמלת, לא נראה לי שזה הדאיג את האדס והשומרים שלו. "חוטי התיל האלה עשויים ארד שמימי. מוזר."
"אולי האדס קיבל אותם מהנשקייה של פוסידון," הציעה אילנה.
"אולי." מרנה חייכה ותפסה בחוט שהזדקר כלפי מעלה. למזלה, החשמל לא פעל בינתיים. נדרש מאמץ משותף שלה ושל רוב כדי למשוך ולהוציא אותו.
"אה… מרנה? רוב? מה אתה מתכננים?" צמצמתי את עיניי. המבט של שניהם היה זהה, אפילו הניצוץ בעיניים. שניהם חייכו בערמומיות.
"מה התוכנית המטורפת שלכם?" שאלה אילנה.
"תכנית כן," אמר רוב, "אולי לא ממש מטורפת."
מרנה שרברבה את ראשה מחוץ לסורגים. "בואו רק נקווה שיהיה בתור ארוחה…"
היא חייכה כששלד במדי טבח פתח את דלת התא וזרק פנימה שני תפוחי אדמה ירוקים, מה שהיה מוזר. תפוח הופך לירוק עם חשיפה לשמש, ואין אף שמש בשאול.
או-קיי, אולי אני מבלה קצת יותר מדי זמן עם מרנה.
"עכשיו אנחנו רק צריכים אלקטרודת אבץ." אמר רוב.
"יש לי רעיון." אמרה מרנה. היא שלפה סיכה כסופה-שחורה מהשיער שלה. איך היא הצליחה לשמור עליה במשך כל מה שעברנו?
היא גירדה בעדינות את שכבת פלדת האל-חלד של הסורגים ומסרה לרוב את מה שגורד. הם תקעו את חוט התיל ושבבי הפלדה בתוך אחד תפוחי האדמה, זה שנראה פחות ירוק.
"יש למישהו מכשיר חשמלי?"
רוב חיטט בכיסו ושלף שעון דיגיטלי מאובק. מה עוד החברים שלי מסתירים ממני?
אילנה קימטה את מצחה. "מה אתם עושים?"
החיוך של רוב היה זהה במידה מלחיצה לחיוך של מדען מטורף. יכולתי לדמיין אותו צוחק עם רעמים ברקע. "את תראי."
אילנה ואני בלענו רוק. כבר ידענו שרוב יכול להיות מעט מגושם, ומרנה לרוב מדברת ולא עושה… אבל אם יש להם רעיון, אז אין לנו ברירה אלא לתת להם לעבוד.
הם עבדו בזהירות. כל אחד בדק את המנעול בתורו, והשני השגיח שאף אחד לא בא והחביא את תפוח האדמה במקרה שזה קרה. הרגשתי מדקרת קנאה קטנה לנוכח שיתוף הפעולה שלהם, אך ניסיתי להתעלם מזה.
בסוף הם חיברו את חוט הארד וחוט פלדת האל-חלד המאולתר שלהם אל תוך המנעול. נשמע זמזום חשמלי, והדלת נפתחה בחריקה קלה.
הפה של אילנה ושלי נפער. "א-איך…" מלמלה אילנה. "ראיתי פעם שאפשר לפתוח מנעול בעזרת חשמל, אבל… אתם גאונים."
מרנה חייכה בגאווה האופיינית לה. "קצת מהחוכמה של אתנה, והמעשיות של הפייסטוס. זה שילוב מנצח."
שרקתי בשקט ויצאתי מהתא. "לא רע…" הבטתי לעבר המסדרון. "רוב, אתה תמצא את כל השאר ותשחרר אותם ואילנה, מרנה ואני נחפש את הנשקים שלנו."
הם הנהנו. רוב רץ לעבר המסדרון, ואילנה, מרנה ואני לצד השני.
"מתי אתם חושבים ש – " התחילה אילנה. אזעקה רועשת שהדהדה בכל המקום קטעה אותה.
"כן, דיי מהר."
רצנו ונתקלנו בחבורת ספרטים לבושים במדי חיילים רומאים. אחד מהם הרים כידון, ובלי לחשוב התנגשתי בו. שנינו נפלנו והפלנו את השאר.
"רוצו!" צעקתי. אחד הספרטים הטיח את ראשי ברצפה. בפה שלי היה טעם מתכתי.
אילנה ומרנה הנהנו ונעלמו במסדרון, משאירות אותי להיאבק לבד. נער בן שלוש-עשרה אחד מול עשרה לוחמי שלד חמושים… כן, זה לא אחד הרעיונות הגאוניים שלי.
איכשהו הצלחתי לא להיהרג. התגלגלתי הצידה ונצמדתי לקיר, מתחמק מכידונים וחרבות ומושך את הספרטים לצד ההפוך מאילנה ומרנה. צעדתי בזהירות עד שהגעתי למסדרון צדדי, לא הייתה ממנו יציאה. השלדים התחילו להתקדם אלי.
אחד מהם הרים את הכידון שלו. עצמתי עיניים וחיכיתי לסוף, שלא הגיע.
כשפקחתי את עיניי ראיתי ערימה של עצמות שניסו להתחבר לשלד על הרצפה. מרנה ואילנה חתכו כל עצם שהתחילה להתגבש.
חייכתי. "זה היה מהר."
מרנה חייכה בחזרה וזרקה לי את החרב שלי. תפסתי אותה והתחלנו לרוץ.
התחלנו לרוץ בלי שליטה, חותכים ומשספים כל שלד שעמד בדרכנו. לא ראיתי אפילו מה אני משפד או לאיפה אני רץ, רק ידעתי שאילנה ומרנה מחפות עלי מאחור.
בסוף התנגשתי בקונר.
לו נגרם יותר נזק ממני. הוא מעד לאחור וראשו נחבט ברצפה. אני רק נהדפתי כמה סנטימטרים לאחור ואילנה תפסה אותי.
"קונר!" צעקה ג'יימי ועזרה לו לקום. ראיתי חוץ מהם גם את קיירו, מירנדה, רוב וג'וש. כולם היו שם.
נאנחתי בהקלה. "כולם כאן."
"קחו." אילנה ומרנה מסרו לכולם את הנשקים שלהם, אפילו החרב של קיירו שהייתה מכוסה במטפחת שחורה. ראיתי את מרנה נותנת לקונר וג'יימי שני פגיונות תואמים.
מירנדה הביטה סביב בלחץ. "טוב, אנחנו חייבים לברוח מכאן לפני שעוד משהו יקרה."
הנהנו והתחלנו לרוץ. נחילים של ספרטים הסתערו עלינו, אך איכשהו הצלחנו להדוף את כולם. הגענו לחדר הכס ועצרנו. לא היה שם אף אחד חוץ מהאדס, גובהו היה כמה מטרים והוא החזיק בידו מוט ענקי בעל שני חודים.
קיירו קילל בשקט והצביע לעבר היציאה. "לכו, אני אטפל בו."
"קיירו!" צעקה מירנדה. רוב תפס בידה ושניהם התחילו לרוץ, למרות אי רצונה של מירנדה. התחלנו לרוץ אחריהם, רק קיירו נשאר לעמוד.
הגענו לדלתות וצפינו. האדס דקר במוט שלו כלפי מטה, וקיירו התגלגל הצידה. הוא נעץ את חרבו בבוהן של האדס.
האדס פלט צעקה ובעט בקיירו, שהוטח בקיר והפיל ממנו חלקי פסיפס על מלחמת העולם השנייה. ספרטים התחילו להיכנס ולמלא את האולם כמו במשחק כדורגל.
"קיירו!" צעקה מרנה, "בוא כבר!"
הוא הביט בצבא הספרטים הקטן, ואז בהאדס והנהן. הוא רץ לעבר היציאה, דחף את הדלתות ויצא, קורא לנו לבוא אחריו. הופתעתי מעט, זאת הפעם הראשונה שהוא מוותר כל כך מהר. קפאתי במקום עד ששמעתי את שאגתו האדירה של האדס ורצתי אחרי כולם בעקבות קיירו.
רצנו לעבר נהר הסטיקס, מלווים בשאגות ובקול אלפי עצמות מקרקשות.