אין אפשרות להתחבא – מסע שתיים – פרק שלושים וארבע

~מירנדה~
אחרי כמה חבטות הגונות בניק אילנה, ניק ואני יצאנו החוצה בעקבות אסטריה.
"אתה אידיוט," סיננה אילנה.
ניק גיחך. "מה עשיתי?"
"אתה יודע."
הוא חייך. כל חצוי יודע שאף פעם אסור להגיד משפטים כמו "מה כבר יכול לקרות?", אבל כנראה הוא לא הצליח להתאפק. כבר הבנתי ממזמן שלניק יש נטייה לעצבן אנשים.
בסוף עצרנו במרגש החנייה חסר המכוניות של אולפן ההקלטות. הרוח הייתה קפואה, וננעצה בי כמו נטיפי קרח. רק אז קלטתי שלבשתי רק ג'ינס קרוע וסוודר מרוטש לחלוטין מעל טי-שירט קצרה אפורה. הרוח הקפואה גרמה לי להתגעגע לבית החוף שאני ואימא שלי שכרנו בלונג איילנד.
סגרתי את הסוודר שלי עם הרוכסן. כשמצאתי אותו בבית הנטוש האחרון שהיינו בו הוא היה הרבה יותר שימושי.
אסטריה חייכה והביטה בנו אחד-אחד. גם אחרי כמה דקות קלטתי שניק בוהה בה. אילנה גם הבחינה בזה ונתנה לו מרפק בצלעות.
הוא הסמיק והזדקף. אסטריה צחקה, היה לה צחוק חלש יפה, בערך כמו צליל פעמונים. ניחשתי שבטח ככה כוכבים היו צוחקים אם הם היו יכולים.
היא התיישבה באוויר, כיסא רפאים אפרפר התגשם באוויר והיא ישבה עליו. עוד שלושה כיסאות התגשמו ואנחנו התיישבנו עליהם.
היא סרקה שוב את שלושתנו, הפעם יותר ביסודיות. אפילו בלי להסתכל ידעתי שניק הסמיק מעט כשהיא הביטה בו. "יש לכם עתיד עצוב… מוות וסבל, קורבנות ומלחמה. כל אחד מכם ייקח חלק בקרב הסופי."
אילנה קימטה את מצחה. "והחברים שלנו? גם הם ייקחו חלק?"
אסטריה נאנחה. "אני לא יודעת, אני יודעת רק את גורלכם. אני כן יודעת שאחד או אחת מכם ימותו. לפחות אחד."
שקט. לא ידעתי מה להגיד, בטח אילנה וניק גם לא. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם המוות של אף אחד מחבריי. המחשבה על זה גרמה לי לצמרמורת וללב שלי לדפוק כל כך חזק ששמעתי גלים באוזניים. אסטריה השפילה את ראשה בעצב.
ניק נשם עמוק. "יש דרך שאת יכולה לעזור לנו חוץ מלגלות לנו את הגורל?"
הוא נשמע מעט חצוף, אבל לא נראה שהוא שם לה לזה. וגם אם כן לא נראה שזה מפריע לו. הצטערתי בפני אסטריה במקומו בליבי. לא ממש התחשק לי שהיא תהפוך את כולנו לאבק כוכבים או משהו בסגנון.
אסטריה הנהנה. "תמסרו את זה לחברכם בן הפייסטוס," היא החוותה בידה באוויר, וקופסה קטנה וסגורה ריחפה ונחתה על כף ידי. היא הייתה קטנה וכחולה, לא היו לה פתחים ולא היה כתוב עליה שום דבר. "הוא כבר ידע איך להשתמש בזה."
הנהנתי והכנסתי אותה לכיס הסוודר שלי. "תודה…"
היא הנהנה והביטה בניק. כבר התחלתי להבין שאסטריה מתחילה להרגיש משהו כלפיו, וגם הוא הסמיק בלי שליטה. "אין לי חפצים לתת לך, רק את המיקום של החרמש של קרונוס. זה יספיק."
הוא הנהן וחייך מעט. "תודה."
היא חייכה ורכנה קדימה, ואז לחשה משהו באוזנו שלא הצלחתי לשמוע. הוא הנהן. "נעשה את זה."
היא חייכה שוב וקמה. הכיסאות התפוגגו ואנחנו נפלנו אחורה. "אאוץ'!"
היא גיחכה. "בהצלחה, גיבורים. מי ייתן ובפעם הבאה שניפגש תהיה במסיבה לכבודכם."
ואז היא הפכה לאבק כוכבים והתפזרה ברוח.
קמתי. ניק קם אחרי בעודו משפשף את ישבנו הכואב ועזר לאילנה לקום. "טוב, בואו נראה: מוות, מתנה, קרב מכריע, סכנה. לא משהו מיוחד."
נאנחתי. "טוב, הצד החיובי הוא שהאלים הזוטרים לצדנו."
"לא שרובם יכולים לעזור." אילנה נאנחה והביטה בשמש שהתחילה לעלות. "בואו ניכנס. נצטרך להסביר הרבה דברים."
ניק ואני הנהנו ונכנסנו פנימה. כולם כבר היו ערים ובהו בנו כשגררנו רגליים בעייפות אל תוך החדר.
"איפה, בשם אתנה, הייתם?!" מרנה הייתה יכולה להישמע עצבנית אילולא רק הרגע התעוררה. קולה היה רדום.
ניק שפשף את עורפו והתחיל לספר. הוא גילה לבסוף את מיקומו של החרמש שאסטריה גילתה: מוזיאון הבידור של הוליווד. נזכרתי במעורפל שהייתי שם עם אימא שלי, כשהייתי בת ארבע או חמש. לא ראיתי שם חרמש.
גבותיו של קיירו התכווצו לקראת הסוף. "זה נשמע לי כמו מלכודת."
"איפה המתנה שלי?" צווח רוב וקפץ במקום. נאנחתי וזרקתי לו את הקופסה הכחולה. הוא תפס אותה ובחן כל סנטימטר בהתרגשות.
קיירו תפס את הקופסה והכניס אותה לכיס הז'קט שלו. "אידיוט, זה בטח משחרר גז רעיל או משהו."
"אז מה? אם אני רק אדע איך מפעילים את זה…"
הוא הושיט יד לחטוף בחזרה את הקופסה וקיירו נתן לו אגרוף. "אולי אני אראה איך מפעילים את זה ואבדוק את זה עליך."
רוב מלמל משהו בכעס ושילב את ידיו. "אני מקווה שזה יפתח עליך." קיירו גלגל עיניים.
מרנה חייכה חיוך מאולץ והניחה את ידיה על מותניה. "טוב, אז אנחנו צריכים לחפש כלי נשק שיכול לשאוב את הנשמה שלנו בנגיעה אחת במוזיאון שלם מלא בכלי נשק מזויפים. נשמע כמו בילוי כיפי."