אין אפשרות להתחבא – מסע שתיים – פרק שלושים ושלוש

"טוב להיות שוב באוויר הפתוח." אילנה נשמה עמוק ונשפה. "אני מרגישה כאילו הייתי בכלא חמישים שנה."
"ואני עיוור," אמר רוב והצל על עיניו עם ידו, "לא יכולנו לצאת מאלסקה או משהו?"
עמדנו באמצע רחוב סואן, עוד לא ממש ידענו באיזו ארץ. אחרי שחזרנו מהשאול כולנו הרגשנו כאילו אנחנו ערפדים שנשרפים בשמש, בעיקר קיירו. העור שלו היה אפילו יותר חיוור מהרגיל.
כמובן שרק ג'יימי הסתדרה עם האור המסנוור והחום. היא חייכה ועליזות ורצה סביב. "סוף סוף! התגעגעתי לשמש."
כולם חייכו, אפילו קיירו הראה צל של חיוך. היה ממש טוב לצאת מהשאול, כאילו זה אף פעם לא קרה. הקשת של אילנה הייתה ההוכחה היחידה שהיינו שם אי פעם, וכמה חתכים פה ושם.
מרנה הביטה סביב. "יש למישהו מושג איפה אנחנו?"
קיירו רץ וחטף עיתון מאחד המוכרים. "'לוס אנג'לס ניוז', איפה לדעתך אנחנו נמצאים?"
היא נאנחה. "טוב, אז הגענו ליעד. עכשיו… מה אנחנו אמורים לעשות?"
סרקתי את הסביבה. ראיתי מאחור את השלט הגדול של הוליווד וחייכתי. "חבר'ה, אנחנו בהוליווד!"
הפה של כולם מעט נפער.
"אני לא יודע מה אתכם, אבל אני הולך לחפש צילומי סרטים!" צעקתי. כבר התחלתי לרוץ.
רוב צחק. "וגם אני בא!"
ג'יימי קפצה במקום. "תחכו לי!"
הצלחתי לשמוע את מירנדה נאנחת. "מישהו צריך לשמור עליהם…"
"בואו כבר." אילנה התחילה ללכת, גוררת איתה את קונר וג'וש. מירנדה, קיירו ומרנה הלכו אחריה.
לצערי לא מצאנו שום צילומי סרטים.
רוב התנשף בכבדות והתיישב על ספסל. "טוב, אני מותש. אנחנו סורקים את כל העיר במשך שעה."
"שלושים ושש דקות," מלמלה מרנה, "אבל כל הכבוד לכוח הרצון שלך."
צחקנו והתיישבנו לידו בספסל, שלמזלנו היה דיי רחב. רק קיירו עמד וג'וש ישב בתחנת אוטובוס והביט באנשים העוברים ברחוב.
"טוב, אז הגענו ללוס אנג'לס, איך אנחנו אמורים למצוא את החרמש של קרונוס?" שאלה מירנדה.
מרנה משכה בכתפיה. "פשוט… נסרוק את הסביבה."
"תוכנית ראויה לאתנה," נאנחתי ופיהקתי בשקט. "רק אני עומד למות מעייפות?"
"כנ"ל," מלמלה ג'יימי בעייפות. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי שנגמר לה הכוח.
קיירו הביט בה. "תינוקת בגילך לא אמורה ללכת לישון בשבע?"
"זקנצ'יק בגילך לא אמור לא לבוא למסעות מסוכנים שברור שהוא ימות בהם?"
הוא קילל בשקט. "אני מודע שאת יודעת לעקוץ טוב."
"הלב הזקן שלך עומד לקבל התקף לב מרוב עלבון?"
הוא שלף את חרבו וכנראה היה עורף לה את הראש אם היא לא הייתה קופצת ומתחמקת. היא שלפה את הפגיון החדש שלה.
"קיירו! ג'יימי, די!" צעקה מרנה וחסמה את הדרך שלהם אחד אל השני. "קיירו, היא רק ילדה. תעזוב אותה."
"אני רק הולך ללמד אותה משהו," הוא סינן ועקף אותה. קונר רץ ותפס בידה של ג'יימי.
"ג'-ג'-ג'יימי," הוא גמגם והצביע על המדרכה שבצד השני של הכביש.
"הכול בסדר, קונר."
"ל-לא." הוא נעץ מבטים בבית פרטי ישן עם גדר וגינה שלשניהם היה צבע חום מלוכלך.
ג'יימי קימטה את מצחה והביטה לכיוון שהוא הצביע, ואז בלעה רוק. "הן…"
קיירו נאנח והביט לאותו כיוון. הוא צמצם את עיניו והעביר את מבטו בין קונר וג'יימי. "טוב, תעזבי את זה ילדונת."
"על מה אתם מדברים?" מירנדה צמצמה את עיניה והביטה גם היא לאותו כיוון. "אני לא רואה כלום."
"גם אני לא." אמרתי. עמדתי על קצות האצבעות ועדיין לא הבנתי על מה הם מסתכלים.
קונר התכווץ כאילו תקעו לו אגרוף בבטן. "א-אני…"
"אולי לפחות תדברו במשפטים שלמים?" אמרה מרנה והביטה בו. "קונר, מה קרה?"
הוא מצמץ. "כ-כלום."
היא גלגלה עיניים. "ג'יימי?"
"כלום!"
"קיירו…"
"שהם יספרו לך, זאת הבעיה שלהם."
"שמישהו לפחות יסביר לי מה קורה כאן!"
כולנו השתתקנו. לאף אחד לא היה מושג מה להגיד, וקונר וג'יימי היו קפואים.
ג'וש יצא מתחנת האוטובוס ורץ לעברנו. הוא קימט את מצחו כשראה את המבטים של כולם. "מה קרה?"
מרנה ניערה את ראשה. "כלום. ראית משהו?"
הוא הנהן. "להקת כלבי שאול, מתאיים מטר מכאן."
"אז כדאי שנזוז," מלמל רוב.
הנהנתי. "בואו, נמצא מקום לנוח בו."

בסוף הצלחנו למצוא מקום לישון בו. גילינו שהבית שהיה בקצה השני של הרחוב נטוש ובעל מספיק חדרים לכולנו, אבל קונר לא הסכים להיכנס אליו בשום פנים ואופן. אז מצאנו משרד הקלטות שפשט רגל וארגנו מיטות מאולתרות, זה מספיק טוב בשביל חצוי.
רוב פיהק ונשכב על הבטן. לא הצלחנו לסדר מספיק מטות כך שהוא שכב על הרצפה. "לילה טוב."
הוא נרדם בלי לחכות לתשובה.
ג'יימי הביטה בקונר במעט עצב ועצמה לרגע את עיניה. "לילה…" קיירו נעץ בה מבט מלחיץ לפני שנרדמה.
"אני אשמור ראשונה," אמרה מרנה. "לכו לישון."
אף אחד לא התווכח.
"לילה טוב," מלמלתי. נרדמתי תוך חצי דקה, והתעוררתי באמצע הלילה.
פקחתי עיניים שלא מרצוני, כאילו משהו גרם לי לפקוח. היה חשוך ולא ראיתי כלום חוץ משתי דמויות הולכות על קצות האצבעות לחדר ההקלטות.
קמתי בזהירות וזיהיתי את אילנה ומירנדה. "מה אתן עושות?"
הן הסתובבו והביטו בי. "אני מרגישה משהו מוזר," אמרה מירנדה.
אילנה הנהנה. "גם אני, כאילו יש כאן מישהו חוץ מאיתנו."
גם אני הרגשתי את זה, כאילו שצופים בי. אבל ככה זה כשאתה חצוי.
"אין כאן אף אחד," אמרתי, למרות שהייתי בטוח שזה לא נכון. הייתה מן הרגשה מתוחה באוויר. הצלחתי לראות את הכוכבים למרות שלא היה חלון במקום.
מירנדה הצמידה אצבע לשפתה והמשיכה ללכת. אילנה ואני עקבנו אחריה.
נכנסנו לחדר ההקלטות וראינו נערה שמביטה בנו.
היא נראתה בערך בגילי, היא הייתה יחפה והשיער הכסוף שלה התבדר ברוח שלא היה במקום. עיניה נצצו כמו אלפי כוכבים בשמי הלילה, היא לבשה שמלה פרחונית בסגנון מעט מיושן. היא חייכה לעברנו, חיוך שהיה בו משהו מעט עצוב. כאילו היא יודעת שגורלנו נחרץ.
"שלום," היא אמרה בקול שקט.
"היי," מלמלה אילנה. במבטה היה משהו מוזר.
הנערה הביטה במירנדה ובי. "אתם בן זאוס ובת האדס?"
שנינו הנהנו.
מירנדה קימטה את מצחה. "אמממ, סליחה, אבל… מי את?"
היא נאנחה. "אני היא המנבאת בכוכבים, אחותה של לטו ואמה של הקטה."
"אסטריה," לחשה אילנה.
הנערה הנהנה.
קימטתי את מצחי. "מה את עושה כאן?"
מירנדה תקעה לי מרפק. קלטתי שנשמעתי מעט חצוף.
אסטריה הביטה בי כאילו מתעלמת מהעלבון. "ברצוני לעזור לכם למצוא את החרמש של קרונוס, ולגלות את גורלכם."
"למה את רוצה לעזור לנו?" שאלה מירנדה.
הרגשתי תחושה קרירה בגוף, המבט של אסטריה כאילו חדר לי לתוך הנשמה. "האלים האולימפיים גרמו למותה של אחותי, הם לא מספיק טובים בכדי לשלוט באולימפוס. הזמן שלהם נגמר."
"אז כל האלים הזוטרים עוזרים לנו?" שאלתי.
"בדיוק. עכשיו, בואו אתי." היא ריחפה לעבר היציאה בלי לגעת ברצפה. "הגיע הזמן שתדעו על הגורל שנועד לכם."
היא יצאה. שלושתנו נשארו בפנים.
"שנלך אחריה? זה לא נראה לי כמו רעיון טוב." אמרה מירנדה.
אילנה משכה בכתפיה. "נראה לי שאפשר לסמוך עליה, והיא באמת יכולה לעזור לנו."
"חוץ מזה," חייכתי. "מה כבר יכול לקרות?"