אולימפוס – הבן של זאוס – פרק 2

כמו בכל בוקר בשעה שש וחצי השעון המעורר צלצל. קמתי, כיביתי אותו והתחלתי להתארגן. לפתע נזכרתי בסת.
"היי, סת! צריך לקום" אמרתי וטפחתי לו על הגב. הוא מצמץ קצת ופקח עיניים.
"בוקר טוב" אמר.
"בוקר טוב קטנצ'יק. בוא, עוד מעט יש ארוחת בוקר" אמרתי. הוא התארגן בזריזות וירדנו למטה.אחרי שלקחנו אוכל התיישבנו בשולחן שלנו. סאם כבר הייתה שם עם שון. ליאה לא נראתה בשום מקום.
"היי, איפה ליאה?" שאלתי כשסת ואני התיישבנו. ליאה הופיעה בריצה.
"תודה באמת שחשבת להעיר אותי" אמרתה לשון אבל הוא רק משך בכתפיו והמשיך לאכול. אחרי שארוחת הבוקר נגמרה לקחתי את סת לכירון כדי שיגיד לו מה המשימות שלו היום. השארתי אותו שם ויצאתי החוצה לחצר של הפנימייה. היום יום לימודים מעשי אז עושים אותו בחצר. החצר היא בעצם מדשאה ענקית שמאחוריה יש יער. הלכתי לכיוון הקבוצה של גיל 16 ובדרך לקחתי חרב מדוכן הכלי נשק שיש בחוץ. סאם כבר הייתה שם עם כמה קלשונים.
"טוב! היום נעשה חזרה על לחימה בכלבי שאול" אמר המדריך.
"ביער יש 29 כלבי שאול ועל כל אחד מהם קשור חוט אדום. עליכם להרוג כמה שיותר כלבי שאול ולהביא את החוטים האדומים. מי שיביא הכי הרב חוטים יהיה התלמיד המצטיין" אמר המדריך וכל הקבוצה- 15 תלמידים בערך נכנסנו ליער. סאם ואני הלכנו ישר לאגם. את היער חוצה נהר גדול שבכמה נקודות יש בו אגמים. אנחנו אוהבים ללכת לאגם שנקרא 'האגם השלישי' בגלל שהוא הכי גדול. התיישבנו על שפת האגם וטבלנו את הרגליים במים.
"אתה יודע, יש לך מזל" אמרה סאם.
"במה? בזה שבנות רודפות אחרי כל הזמן? לא תודה. אני מעדיף את השקט שלי" אמרתי וסאם צחקה.
"לא זה, יש לך מזל שיש לך אח" אמרה סאם. סאם היא הבת פוסידון היחידה בפנימייה, מה שאומר שאין לה אחים והיא בחדר לבד.
"אני לא מכיר את סת מספיק זמן כדי שהוא יעצבן אותי אז אני לא אתווכח איתך" אמרתי וסאם צחקה שוב.
"טוב, יש לנו כמה כלבי שאול לתפוס לא?" היא אמרה וקמה. קמתי אחריה ונכנסנו עמוק יותר ליער. אחרי כמה דקות הופיע משמאלנו כלב שאול. אני זרקתי עליו את החרב שלי וסאם זרקה עליו קלשון. תוך שניות הוא התפורר לאבק וכול מה שנשאר ממנו היה החוט האדום.
"קחי אותו" אמרתי לסאם והיא הרימה אותו. הרגנו ככה עוד שלושה כלבי שאול וחזרנו למדשאה כשלכל אחד יש שני חוטים. בצורה צפויה ביותר החניך המצטיין היה אלכס, בן אתנה שחזר עם חמישה חוטים. החזרנו את החוטים למדריך ואת הכלי נשק לדוכן. גם ביום לימודים מעשי וגם ביום לימודים עיוני ברגע שאתה מסיים משימה שנותנים לך אתה משוחרר לכל היום אז סאם ואני חשבנו לקרוא לשון וליאה ונעשה טורניר 'ווי' בחדר שלי עד ארוחת ערב. אין לנו ארוחת צהריים מסודרת, אם אתה רעב בין הארוחות אתה יורד למטבח ולוקח סנדוויץ'. שיחקנו כמה זמן ואז סת נכנס לחדר.
"מה קורה קטנצ'יק? איך עבר היום?" שאלתי אותו.
"בסדר, אני חושב" אמר סת.
"למה חושב?" שאלתי.
"כל הילדים הסתכלו עלי בצורה מוזרה. אבל חוץ מזה בסדר" אמר סת.
"אל תדאג קטנצ'יק, זה קרה לכולנו. זה בגלל שאנחנו ילדים של האלים הבכירים" הרגעתי אותו. סת משך בכתפיו ונשכב על המיטה. הוא הסתכל עלינו משחקים עד שהגיע זמן לארוחת ערב. ירדנו לחדר האוכל והתיישבנו בשולחן הקבוע שלנו. לפתע דיימון נכנס לאולם.
"תלמידים! תקשיבו. יש לי הודעה חשובה" אמר וכולם השתתקו. הוא בחן את כולנו במבטו.
"תלמיד אחד. בן הפייסטוס, נעדר" אמר דיימון.
"מה?? מי??" שאלו כולם.
"אריק דארן" אמר דיימון. כל התלמידים התחילו להתלחש ואני הרגשתי כאילו מישהו שם על הכתפיים שלי תרמיל ששוקל שלוש טון. כשהגעתי לפנימייה הייתי בן זאוס היחיד וכולם התנהגו ממש מוזר לידי. כולם חוץ מאריק דארן, הוא היה היחיד שהתנהג אלי יפה, כאילו זה לא אכפת לו שאני בן זאוס. הוא עדיין מתנהג ככה, אפילו שהוא גדול ממני בשנתיים. כולם אוהבים אותו בפנימייה.
"אם מישהו יודע משהו על מקום הימצאו אני אשמח אם תודיעו לי" אמר כירון ויצא מהחדר אוכל. הלחשושים הפכו לדיבורים.
"מי זה אריק דארן?" שאל סת. חייכתי אליו חיוך עצוב.
"אריק דארן היה תלמיד מאוד מיוחד. אבא שלו הוא הפייסטוס, אל החרושת והאש. הוא עזר לי כשהגעתי לכאן" אמרתי. הפנים של סת נהיו עצובות והוא המשיך לאכול בשקט.
"אני מצטערת לוגן. אני יודעת שהיה לך אכפת ממנו" לחשה לי סאם. הנהנתי והמשכתי לאכול, מתעלם מתחושת המועקה שהתנחלה לי בלב.כשנגמרה הארוחה עליתי לחדר עם סת.
"היי קטנצ'יק, אני יורד שניה לכירון טוב? אתה תסתדר פה?" שאלתי את סת.
אני אהיה בסדר. לך אבל אל תחזור מאוחר מידי" אמר סת. חייכתי אליו ויצאתי מהחדר. ירדתי למשרד של דיימון וקייט, ודפקתי על הדלת.
"כן" נשמע קולו של דיימון מבפנים. נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת.
"לוגן, במה אני יכול לעזור לך?" שאח דיימון והצביע על הכיסא שעמד באמצע החדר. התיישבתי עליו.
"רציתי לשאול מה אפשר לעשות בנוגע לאריק דארן" שאלתי. דיימון נאנח בעצב.
"באמת שאני לא יודע. יש כמה צוותים שמחפשים אחריו אבל אני לא יודע מה אפשר לעשות חוץ מזה" אמר דיימון.
טוב, תודה בכל מקרה" אמרתי וקמתי מהכיסא.
"לילה טוב לוגן" אמר דיימון.
"לילה טוב" אמרתי ויצאתי מהחדר. עליתי לחדר שלי ושל סת, נכנסתי וראיתי את סת ישן במיטה. חייכתי לעצמי ונשכבתי לישון כשתחושת המועקה שלי רק הולכת וגוברת. נזכרתי בשיחה הראשונה שלי עם אריק.

*פלאשבק*
"אתה הילד החדש?" שמעתי קול מעלי והרמתי את הראש. מולי עמד ילד עם עור כהה ושיער שחור מתולתל.
"כן, ואם באת כדי לבהות כי או משהו כזה אתה יכול ללכת אין מה לראות" אמרתי לו. הוא חייך והתיישב לידי.
"כולם בוהים בך?" שאל אותי.
"כן" עניתי לו.
"וזה מפריע לך?" שאל.
"כן, כשעברתי לפנימייה הזאת בסך הכל רציתי להיות נורמלי. מסתבר שאפילו כאן אני לא יכול" אמרתי.
"אתה אף פעם לא תיהיה נורמלי. אתה מיוחד, ולא צריך להיות לך אכפת ממה שאחרים עושים" אמר הילד.
"איך קוראים לך?" הוסיף.
"לוגן" עניתי.
"לוגן, אני אריק" אמר והושיט יד ללחיצה. לחצתי לו אותה.
"למה אכפת לך ממני? לילדים הגדולים לא אכפת מהקטנים" אמרתי. אריק צחק.
"לי אכפת. בן כמה אתה לוגן?" שאל אותי.
"חמש" עניתי. הוא חייך שוב.
"אני בן 7 ואכפת לי מכולם. גם מהקטנים. אנחנו משפחה אחת גדולה"
*סוף פלאשבק*