אולימפוס – הבן של זאוס – פרק 1

לפני שאני מתחיל את הסיפור הזה יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת- האלים היווניים אמיתיים. הם מסתובבים על פני האדמה כבר אלפי שנים, בלי שאף אחד ידע. אף אחד חוץ מאיתנו. לאלה מכם שתוהים אולי זה סתם עוד סיפור דמיוני בסגנון 'פרסי ג'קסון' אני רוצה להבהיר משהו- מה שאני הולך לספר לכם כאן אמיתי. יש כמה בני אנוש שיודעים את הסוד שלנו, והם שומרים על סודיות מוחלטת.
אבל עכשיו הגיע הזמן שהעולם ידע את האמת. את האמת שמאחורי מלחמת העולם השלישית..

———————————————————————————————————

קוראים לי לוגן. אני בן 16 ואבא שלי הוא זאוס. האל זאוס. יש לי שיער בלונדיני, עור שזוף ועיניים כחולות- אחד המאפיינים של בן זאוס. אחת הדרכים לדעת מי ההורה האולימפי שלך זה לפי צבע העיניים. זאוס הוא אל השמיים אז הגיוני שלילדים שלו יהיו עיניים כחולות. לילדים של אפולו, למשל, אל השמש יש עיניים צהובות. לילדים של אפרודיטה, אלת האהבה יש עיניים חומות עם קצת גוונים של ורוד, ועד כמה שזה נשמע מוזר זה דווקא יפה.
מאז שאני זוכר את עצמי אני לומד בפנימיית 'כישורי חיים'. אנחנו התלמידים חושבים שזה שם דבילי, אבל הוא מייצג יפה את האופי של הפנימייה, פנימייה לחצאי-אלים. ילדים שאחד ההורים שלהם הוא אל אולימפי והשני בן תמותה. אנחנו נמצאים בפנימייה כל הזמן. בלי חופשות, אולי רק בחגים. המנהלים של הפנימייה הם קייט ודיימון. קייט היא חצי אלה אבל היא לא גילתה לנו מי ההורה שלה. דיימון זכה במתת האלים של אתנה, כלומר הוא בן תמותה רגיל אבל כשהוא היה קטן הוא מאוד הרשים את אתנה והיא נתנה לו מברכתה. הלימודים בפנימייה מתחלקים לשני חלקים- החלק המעשי, שבוא אנו לומדים להשתמש בכוחות שההורה האולימפי שלנו העניק לנו ואיך להילחם במפלצות. החלק השני הוא החלק העיוני שבו אנו לומדים מקצועות שלומדים בכל בית ספר אחר, כדי שאם נשרוד נוכל לחיות חיים נורמליים עד כמה שאפשר. בסה"כ יש בסביבות ה- 50 תלמידים בפנימייה. כולם ילדים של אלים.
עכשיו, אחרי שהבנתם את העיקר אני חושב שאני יכול להתחיל את הסיפור…

* * * * *
"את לא רצינית!" אמרתי בייאוש. סאם גילגלה עיניים. השם האמיתי שלה הוא סאמנתה, אבל היא שונאת אותו ומעדיפה שכולם יקראו לה סאם. היא הבת של פוסידון והיא גם בת 16. יש לה עור בהיר, עיניים ירוקות ושיער שחור שאם בוחנים אותו מקרוב אפשר לראות בו גם גוונים של כחול כהה.
"לא יקרה לך שום דבר אם תבוא איתי" אמרה.
"סאם, שנינו יודעים שהסבלנות היא לא הצד החזק שלי. תמצאי מישהו אחר שיבוא איתך" אמרתי.
"תיהיה שם בת אז אני צריכה מישהו חתיך שיבוא איתי" אמרה סאם ועכשיו היה תורי לגלגל עיניים. סאם ואני החברים הכי טובים ואין שום דבר רומנטי בקשר שלנו אז סאם מרשה לעצמה לצחוק על איך שכל הבנות רודפות אחרי, אני לא נהנה מזה אבל זה נכון.
"נווו תבוא! גם ליאה ושון יהיו" אמרה סאם. ליאה ושון הם תאומים, בנים של האדס.יש להם עור בהיר, שיער חום ועיניים שחורות. הם קטנים ממני ומסאם בשנה אבל בכל זאת אנחנו חברים טובים. הילדים בפנימייה קוראים לנו 'החבורה של ילדי האלים הבכירים' אבל זה סתם שטויות.
"שון לא מספיק חתיך בשבילך?" שאלתי.
"לא! אני רוצה שאתה תבוא" אמרה סאם.
"בסדר אני בא" אמרתי ויצאתי מהחדר שלי בקומה הראשונה. מחלקים את התלמידים לחדרים לפי ההורה האולימפי שלהם. לכל אל יש קומה שמוקדשת לו ולילדים שלו והיא מעוצבת לפי האל. אז בתור הבן של זאוס הקומה שלי צבועה באפור עם ציורים של ברקים. ילדותי. סאם ואני הלכנו לשער של הפנימייה שם חיכו לנו ליאה ושון.
"היי! מה קורה?" קפצה ליאה כשהגענו.
"הכל טוב" ענתה סאם בחיוך.
"אני לא מאמין שהסכמת לבוא" אמר שון.
"גם אני לא" אמרתי.
"אוו קיי לאן נוסעים?" שאלה ליאה.
"היום יש לנו בן ובת. זה לא כל-כך רחוק מכאן. קוראים להם סת ואמילי" אמרה סאם. אנחנו נוסעים להביא חצאי-אלים חדשים למחנה. בדרך כלל נותנים לסאם ללכת להביא אותם כי היא הכי נחמדה וסבלנית בפנימייה. כששולחים מישהו להביא חצאי-אלים חדשים לפנימייה נותנים לו לבחור עוד אנשים שיבואו איתו. ככה יוצא שתמיד ארבעתנו הולכים.
"גיל? הורה אולימפי?" שאלתי.
"סת בן 10. אמילי בת 14. הם לא אחים, הורה אולימפי לא יודעת" אמרה סאם ויצאנו החוצה למיני-ואן של הפנימייה שחיכתה לנו. צ'ארלס, הנהג של הפנימייה כבר ידע לאן צריך לנסוע וברגע שנכנסנו הוא שם גז ויצא לדרך.
"לוגן- תזכור להיות נחמד" אמרה לי סאם.
"למה את אומרת רק לי?" התלוננתי.
"כי סבלנות היא לא הצד החזק שלך" חייכה סאם ושון וליאה צחקו.
"אל תעשה את מה שעשית בפעם הקודמת" אמרה ליאה. בפעם הקודמת שיצאנו להביא חצאי-אלים הם שאלו כל-כך הרבה שאלות שפשוט התחלתי לצעוק עליהם. הם עדיין הולכים לצד השני של המסדרון כשהם רואים אותי עובר.
"שלא יהיו מעצבנים כמו בפעם הקודמת…" אמרתי.
"לווווגן!!!" אמרו ליאה וסאם. שון התפוצץ מצחוק.
"בסדר! אני אהיה יותר נחמד" אמרתי. ליאה הצטרפה לצחוק של שון וסאם חייכה. אחרי 10 דקות צ'ארלס הוריד אותנו בפארק.
"הם כאן" אמרה סאם. הסתכלנו מסביב. הפארק היה מפוצץ בילדים.
"ליאה, שון. אתם תמצאו את סת. לוגן, אתה בא איתי למצוא את אמילי" אמרה סאם. היא הביאה לליאה תמונה של סת וליאה הראתה אותה לשון.
"ניפגש כאן בעוד חצי שעה גם אם לא נמצא אותם" אמרה סאם ויצאנו לדרך.
"איך אמילי הזאת נראית בכלל?" שאלתי. בלי מילים סאם הושיטה לי תמונה של ילדה עם עור כהה ושיער שחור ארוך.
"בת אפרודיטה" אמרתי והצבעתי על העיניים חומות-ורודות שלה.
"יכול להיות. אבל זה לא בטוח" אמרה סאם. אחרי כמה זמן הצבעתי על ילדה עם שיער שחור ארוך ועור כהה שעמדה עם הגב אלינו.
"אולי זאת היא" אמרתי.
"בוא נלך לבדוק" אמרה סאם וניגשה אליה.
"סליחה? את במקרה אמילי?" שאלה סאם והילדה הסתובבה.
אני לא מכירה אתכם" היא אמרה בקול ביישני. סאם חייכה אליה והילדה נרגעה. משום מה תמיד כשסאם מחייכת אנשים נרגעים. מין כוח מיחד כזה.
"זה בסדר. אנחנו לא נפגע בך. אני סאו וזה לוגן. את אמילי?" שלאה סאם שוב. אמילי הנהנה.
"יופי! רציתי לשאול אותך משהו – אני לומדת בפנימייה מיוחדת. רציתי לשאול אותך אם את רוצה לעבור אליה" אמרה סאם והושיטה לה עלון על הפנימייה. אתם בטח תוהים למה סאם שואלת בצורה ישירה כל כך אבל תתפלאו – זה תמיד עובד.
"פנימיית 'כישורי חיים'?" שאלה אמילי.
"כן, זאת פנימייה לילדים מיוחדים. כמוך" אמרה סאם. אמילי השפילה מבט.
"אני לא יודעת על מה את מדברת" אמרה אמילי. סאם התחילה להסביר לה אבל לא ממש הקשבתי. כשהן סיימו לדבר סאם הובילה אותי ואת אמילי לנקודת המפגש עם שון וליאה.
"גם אתה ילד מיוחד כמו שסאם מגדירה את זה?" שאלה אותי אמילי.
"כן" עניתי בחיוך. ראינו את ליאה ושון מתקרבים בריצה עם עוד ילד.
"היי, מצאנו את- את אמילי?" שאלה ליאה כשהגיעו אלינו.
"כן" אמרה אמילי בביישנות.
"אמילי, אלה ליאה ושון. גם הם לומדים בפנימייה. אתה בטח סת נכון?" סאם פנתה לילד שהיה איתם.
"כן" הוא אמר.
"יופי. אתם רוצים לעשות סיור בפנימייה לפני שאתם עוברים?" שאלה אותם סאם וסת ואמילי הנהנו. נכנסנו למיני-ואן ונסענו חזרה לפנימייה. הובלנו את סת ואמילי לחדר של קייט ודיימון וסאם נכנסה איתם פנימה כשאני, לאיה ושון נשארנו בחוץ.
"טוב, הייתי באמצע לשבור את השיא בווי כשבאתם להפריע לי אז אני הולך לחדר. נדבר" אמרתי להם והלכתי לחדר שלי. אחרי כמה זמן שמעתי דפיקות ובדלת עמדו דיימון והילד החדש, סת.
"סת, זה לוגן. כבר יצא לך לפגוש אותו היום. לוגן, זה סת. גם הוא בן זאוס. תיהיה נחמד" אמר דיימון והלך. משאיר אותי לבד עם סת.
"מה קורה?" שאלתי אותו והובלתי אותו פנימה. יש לו עור בהיר, שיער חום ועיניים- איך לא –כחולות.
"אני בסדר" אמר סת.
איפה אתה רוצה לישון אח קטן?" שאלתי אותו. בחדר יש שלוש מיטות. קומותיים ועוד אחת רגילה. הוא הלך על הנמוכה של הקומותיים.
"אנחנו אחים?" שאל אותי.
"תראה, אבא שלך הוא אל, זאוס. שמעת עליו פעם?" שאלתי. סת הנהן.
"אז זאוס גם אבא שלי, אז כן. אנחנו אחים" אמרתי לו. בתגובה הוא נתן לי חיבוק לא צפוי.
"אף פעם לא היה לי אח גדול" אמר. חיבקתי אותו חזרה.
"מעכשיו אני האח הגדול שלך קטנצ'יק. בוא, הולכים לאכול ארוחת ערב" אמרתי ולקחתי אותו לחדר האוכל. חדר האוכל הוא אולם גדול עם שולחנות לקבוצות ומזנון ארוך שאתה יכול לקחת ממנו מה שאתה רוצה. עזרתי לסת לקחת קצת אוכל והתיישבנו בשולחן הקבוע שלי עם סאם, ליאה ושון.
"היי חבר'ה. תכירו את האח החדש שלי" אמרתי להם .
"היי" אמר סת בביישנות.
"היי" ענו שלושתם. ליאה ושון התחילו להתווכח- ליאה אמרה מהתחלה שסת בן זאוס ושון חשב משהו אחר. סאם התחילה לדבר עם סת על כל מיני דברים. קלטתי את אמילי יושבת בשולחן עם כמה ילדי אפרודיטה.
"אז צדקתי? אמילי בת אפרודיטה?" שאלתי את סאם. היא הנהנה והמשיכה לדבר עם סת. לקראת סוף הארוחה כירון נכנס ובירך את אמילי וסת על הצטרפותם לפנימייה, הוא דיבר קצת על סדר היום של מחר ושלח אותו למיטות. אני וסת חזרנו לחדר והתארגנו לשינה. כשעלינו למיטות ראיתי שסת מסתכל עלי.
"תודה שאתה מקבל אותי יפה. אף פעם לא קיבלו אותי יפה" אמר לי. חייכתי אליו, אני מכיר את ההרגשה.
"זה בסדר, יש לך פה אותי- אח שלך. ויש גם הרבה ילדים וכולם יקבלו אותך יפה" אמרתי לו.
"כולם ילדים של אלים?" שאל סת.
"כולם" עניתי.
"אהה…לילה טוב" אמר סת ועצם עיניים.
"לילה טוב קטנצ'יק" אמרתי ואחרי כמה דקות נרדמתי.