אולימפוס || ~ הבת של פוסידון ~ פרק 12

יצאתי עם שון החוצה בריצה. ראיתי המון ברקים שפוגעים בחצויים היווניים וידעתי שאין סיכוי שזה לוגן כי הוא נלחם בשלושה יוניים בבאת אחת.
"ליאה!" צעק שון כשהתקרבנו אליה.
"שון! סאם! מה אתם עושים כאן?" שאלה ליאה.
"משחקים חמש אבנים. מה נראה לך?! באנו לעזור!" צעק שון.
"היחיד שצריך עכשיו עזרה זה לוגן" אמרה ליאה והצביע על לוגן שעוד שני תלמידים הצטרפו לקרב נגדו.
"אני הולך" אמר שון ורץ אליו. ליאה פנתה אלי.
"סאם! את חייבת לחזור פנימה. את עדיין חלשה" אמרה לי.
"ממש לא! אני לא נותנת לכם להילחם לבד" אמרתי.
"סאם את לא מבינה שנפגעת? זאת קללת ארס, אם תילחמי עכשיו זה רק יחליש אותך יותר" אמרה ליאה.
"לא אכפת לי! אני רוצה לעזור" אמרתי. עוד ברקים.
"מי עושה את כל הברקים האלה?" שאלתי.
"סת, אבל אני לא יודעת איפה הוא" אמרה ליאה.
"אז נחפש אותו" אמרתי. ליאה הסתובבה לכיוון הבניין.
"לא צריך… הנה הוא" אמרה ליאה והצביע על המרפסת של הבניין. סת עמד שם. יד אחת שלו הייתה מושטת לכיוון השמיים והעיניים שלו היו לבנות לגמרי (כמו סטורם מ'אקס מן')
"בואי נרוץ" אמרתי. נכנסנו לבניין ועלינו למעלה בטיסה. יצאנו למרפסת. סת עמד שם בדיוק באותה תנוחה. התקרבתי אליו.
"סת…" אמרתי. הנחתי יד על הכתף שלו והוא הסתובב אלי.
"סת. תפסיק את זה" אמרתי. סת הוריד את היד והעיניים שלו חזרו להיות כחולות.
"אני מצטער" אמר.
"זה בסדר. אבל אתה צריך להירגע עם זה, אתה עדיין קטן" אמרתי.
"אני בן 10" אמר.
"אני מצטערת. אתה עדיין קטן מידי בשביל מלחמות. אולי תעזור למטה עם הילדים האחרים שבמקלט?" הצעתי.
"לא! אני רוצה לעזור פה" אמר.
"לא סת אני מפחדת שייקרה לך משהו" אמרה ליאה.
"לא יקרה לי כלום" אמר סת.
"אתה לא יכול לדעת, גם שון חשב שלא יקרה לי כלום כשהוא שלח אותי לעשות מבט-רצחני מול סטראק אבל בסוף חטפתי את קללת ארס" אמרתי. סת נאנח.
"בסדר.." אמר.
"יופי. בוא אני אלווה אותך למטה" אמרתי. נתתי לו יד וירדנו ביחד למטה.
"תגידי סאם, אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל סת.
"כן" עניתי.
"נכון את אוהבת את לוגן?" שאל.
"מה זאת אומרת? ברור שאני אוהבת אותו. אני אוהבת גם אותך ואת שון, ליאה וג'ולי" אמרתי.
"לא.. אני מתכוון, ממש אוהבת. כאילו, מאוהבת" אמר סת.
"לא ממש. אנו אוהבת אותו אבל לא מאוהבת. למה?" שאלתי.
"טווב… אם הוא שואל לא אני אמרתי.. אבל הוא קצת דלוק עלייך" אמר סת. ידעתי!!
"באמת?" העמדתי פנים שאני מופתעת. אני מוכנה להתערב איתכם שלוגן ביקש ממנו לשאול את זה, לא נעים לי להגיד לו שהוא ממש שקוף.
"לא ידעת? הוא ממש שקוף" אמר סת.
"הוא ביקש ממך להגיד את זה נכון?" שאלתי.
"את מה?" ענה סת בשאלה.
"לשאול אם אני אוהבת אותו" אמרתי.
"טוב… כן, הוא ביקש" אמר לבסוף. ידעתי. לוגן כזה שקוף.
"אל תגיד לו, אבל ידעתי" לחשתי.
"אני לא אגיד" אמר סת.
"יופי, עכשיו בוא נלך לפני ש-" התחלתי אבל אז רעש של ירייה קטע אותי. שמעתי המון צרחות וראיתי תלמידים רצים לכל הכיוונים.
"מה קרה?" שאל סת.
"לא יודעת. רוץ למקלט אני אבדוק מה קורה ואבוא להגיד לך. רוץ!" צעקתי. סת הנהן ורץ למקלט. הייתה מהומה שלמה. רצתי ושאלתי אנשים בניסיון להבין מה קורה אבל לפי הצרחות הבנתי רק דבר אחד. מישהו נפגע. מישהו משלנו נפגע.