אולימפוס ||| – התאומים של האדס – פרק 5
*ליאה*
"דיימון, הרוח של דיימון, רוצה לדבר איתכם" אמר האדס.
"הוא דיבר איתך?" שאל שון. האדס צחק.
"כל מי שמת מדבר איתי. גם דיימון, אני יכול לקרוא לו עכשיו" אמר האדס.
"כן!! תקרא לו!!" צרחו שישים ומשהו תלמידים בבאת אחת. האדס חייך.
"חכו כאן" הוא אמר ויצא. תוך כמה שניות נכנס דיימון, הוא נראה כמו בכל יום רק קצת יותר שקוף, ושמתי לב שהוא לא ממש נגע בקרקע.
"שלום, תלמידים יקרים שלי" אמר דיימון. כולם הביטו בו.
"אני מצטער, אני מצטער שזה נגמר ככה אבל לא הייתה דרך אחרת. הייתי חייב להקריב את עצמי כדי שתוכלו לנצח במלחמה הזאת" אמר דיימון.
"אנחנו אולי נצחנו, אבל מה עם האלים?" שאלה סאם. דיימון חייך.
"לאלים יש סיכוי מצוין. הטיטאנים בטוחים בעצמם יותר מידי, זה יביא לחורבנם" אמר דיימון.
"איך אתה יודע?" שאלתי.
"רוחות יודעות הרבה דברים" קרץ לי דיימון.
"אתה יודע מתי זה ייגמר?" שמעתי קול חלוש, ויולט, ילדה קטנה בת 5, בת אפרודיטה, עמדה בצד. דיימון חייך אליה.
"אל תדאגי. זה ייגמר בקרוב. אתם בטוחים. רק אל תצאו מתחומי הפנימייה" אמר דיימון.
"למה?" שאל לוגן. ראו עליו שהוא מת לצאת החוצה.
"כי בחוץ יש יותר מידי כוח אלוהי. כל אדם, אפילו חצי אל שייצא החוצה יישרף" הסביר דיימון. יש לי הרגשה שלוגן לא רוצה לצאת עכשיו. דיימון חייך אל כולנו.
"אני צריך ללכת. אני אשתדל לבוא לבקר. אה, ויש לכם ד"ש מכל החברים כאן למטה" אמר דיימון ונעלם.
"הוא התכוון לכל התלמידים שנרצחו, נכון?" שאל קיילב.
"כן" אמרה קייט. כולנו ישבנו בשקט. מנסים לעכל הכל. אני חושבת שהשיחה שלנו עם הרוח של דיימון סגרה סוג של מעגל. הוא הבטיח שהוא יבוא שוב, אז הוא לא עזב אותנו לתמיד, נכון?
"אני חושבת שהגיע הזמן שנעלה למיטות. עוד מעט עשר" אמרה קייט. הסתכלתי החוצה. השמיים היו שחורים כמו הלק של סאם.
"את חושבת שנצליח לישון אחרי דבר כזה?" שאל שון. החטפתי לו כאפה.
"אתה יודע, אתה יכול להיות קצת יותר נחמד" לחשתי לו.
"מצטער" אמר.
"אנחנו חייבים לפחות לנסות. אנחנו צריכים לאגור כוחות, מחכים לנו ימים ארוכים" אמרה קייט. כל התלמידים יצאו מחדר הטלוויזיה ועלו לחדרים שלהם. המון זמן לא ישנתי במיטה שלי, ואני די מתגעגעת אליה.
"שון, בלי שיעורי סטפס בשתים עשרה. אני עייפה" אמרתי.
"שיר אחד של זומבה" התעקש שון.
"ריקוד אחד של הורה וסגרנו עניין" אמרתי.
"בסדר" אמר שון. סאם כל כך הולכת לרצוח אותנו. כשנכנסנו לחדר שון ניגש למערכת סטריאו שלנו.
"בבקשה, ליאה. שיר אחד של זומבה" התחנן שון.
"ב-ס-ד-ר-!" עניתי בעצבנות קלה. שון חייך והפעיל את השיר האהוב עליו. התחלנו לרקוד ובערך באמצע השיר נשמעו דפיקות בדלת.
"לך תפתח" דחפתי את שון לכיוון הדלת. שון הלך ופתח אותה.
"השעה 11 בלילה!! אני מנסה לישון!!" שמעתי את סאם צועקת על שון.
"מצטער" אמר שון.
"נמאס כבר! כל לילה אותו דבר!" צעקה סאם שוב. יש לי הרגשה שהיא ממש עצבנית כי שון נרתע אחורה.
"בסדר סאם! אני מצטער!! אנחנו לא נעשה את זה שוב" אמר שון.
"אם אתם תפריעו לי לשון עוד פעם אחת…" סאם לא טרחה לגמור את האיום והלכה.
"נראה לי שנצטרך להקדים את שיעורי הסטפס" אמרתי.
"זה היה מפחיד" אמר שון. עליתי למיטה שלי וניסיתי להירדם כשנשמעו שוב דפיקות בדלת.
"הפעם את פותחת" אמר שון. גילגלתי עיניים וירדתי לדלת. פתחתי אותה. בחוץ עמד לוגן.
"היי לוגן, מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאלתי. לוגן חייך וניצוץ שלא הכרתי הופיע בעיניו.
"אני יוצא החוצה, אתם באים?" שאל.
תגובות (7)
נופר תמשיכי.. את לא צריכה סוף. אין סוף, רק תמשיכי ותמשיכי ותמשיכי!!!
מסכימה עם לוסי תמשיכי תמשיכי ותמשיכי מהר מהר מהר תודה בקי ♥♥
חח מטורף שכמותו:) ו.. מה דעתך, שתבוא משאית ענקית ותדרוס את כולם!? או! יותר חכם! שהאלים יופיעו בדמותם האלוהית, ויהרגו את הטיטאנים! -ואני ממש מקווה שתכננת משהו לסאם ולוגן- ו….. תחיית המתים? לא.. קיטשי מידי.. אמ… תעשי משהו ממש לא צפוי! ראית הרקולס? נכון בסוף הם אמרו לו לבוא ולהיות אל? תעשי את זה עם מיחשהו! זה יהיה מש מגניב!!!!!
אבל בכל מקרה, לא משנה איך, פשוט תמשיכי:)
חחח שיר, הבעיה עם חצוי שמציעים לו להיות אל היא חוסר מקום על כס האל…
למשל סאם, היא לא יכולה להיות אלת הימים והאוקיינוסים, אבל אין לה אף כישרון אחר…
היא יכולה להיות אלת האגמים! או אלת המי נביעות! או…. מי אל האדמה? גאיה! אז… אל המתכת! אל הכבשים! אל השולחנות-פורמייקה! אל הסיפורים והאגדות! אל הלאטמות! יש הרבה דברים! אל הברזל!חח אל הברזל…. :)
ככה לקחת להפייסטוס את העבודה?! את רעה חחחח
שיר, יש לך רעיונות גאוניים!!
סאם תהיה אלת הכבשים!!!
ותוודה לכולם!