אדון הברקים
טוב… אז, מאיפה להתחיל?
אני מציעה מההתחלה…
קוראים לי אלה, אני בת 13 וחצי וגרה בישראל, לפחות גרתי עד לפני כמה זמן…
יש לי שיער חום מתולתל ועיניים חומות שבזווית מסיומת באור הן נראות כסופות. אני לא נראית כמו שאני אמורה להיראות, זאת אומרת שכל מי שהוא כמוני, נראה שונה ממני. אבל זה לא חשוב…
מה שחשוב זה שאני סובלת, כל יום מחדש, ולא רק בגלל איפה שאני נמצאת ומה שאני עושה אלא גם בגלל עצמי ואני כמעט בטוחה שגם בגלל משפחתי, או ליתר דיוק הוריי.
עד גיל 10 היו לי חיים נורמליים, עד כמה שחיים נורמליים של ילדה בישראל יכולים להיות. הייתה לי ילדות מאושרת, בלי בעיות. היו לי שני הורים ושני סבים וסבתות מכל צד ולא היה לנו במשפחה מחסור כל שהוא.
משעמם, נכון?
גם אני חשבתי ככה, ועד עכשיו אני מצטערת על זה.
נחזור לסיפור… בגיל 10 פחות או יותר, סבי החל לחשוף אותי לסיפורי המיתולוגיה היוונית ואני נשאבתי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.
אני קראתי כל דבר שבא לי ליד וזכרתי הכול, מספרים עבי כרס ומלאי סיפורים על כל המיתולוגיה ועד ספרים שסיפרו על האולימפיאדות ביוון ועל המשחקים שלהן, מספרים לילדים קטנים ועד סדרת פרסי ג'קסון, הכול!
כשהגעתי לחטיבה, התחלתי להבין שאני שונה, לא הבנתי את זה לפני כי ביסודי אף אחד לא הקשיב באמת לשיעורים וכתב במחברות. אבל בחטיבה כן ושגיאות הכתיב שלי החמירו וכל יום היה מלחמה כדי להתרכז.
הלכתי לאבחון ויצא שאני דיסלקטית עם הפרעת קשב וריכוז. זה היה מוזר, אולי אפילו מוזר מאוד. כי הרי אם אני דיסלקטית עם הפרעות קשב וריכוז אני לא אמורה להצטרך הקלות? אז זהו, שלא. אני הייתי תלמידה מצטיינת בכיתה שכל הזמן לומדים בה, וזה היה כמעט יותר מידי מוזר.
התחלתי לפתח תקוות, שאולי אני בכל זאת כמו פרסי ג'קסון. המצאתי לעצמי סיפורים על זה שבגלל שלאמי קוראים איריס, אחיי ואני (יש לי שניים) הילדים של אלת הקשת בענן ושיום אחד כירון יבוא בכיסא גלגלים וייקח אותנו למחנה החצויים.
התחלתי להתפלל בליבי לאלים היווניים מידי פעם והתפילות נענו, כל מה שביקשתי התממש. באמת האמנתי שהם קיימים ושאני חצויה. התחלתי לשים לב לעולם שבו אני חיה ולהגיד תודה על כל יום.
לא היה לי מושג עד כמה אני צודקת…
הימים עברו, פגשתי חברות חדשות, נכשלתי, הצלחתי, רבתי ולמדתי אבל כל אותו הזמן לא הפסקתי לחכות ליום בו אני ואחיי נגיע למחנה ונתמקם בביתן החדש של איריס אלת הקשת שפרסי ג'קסון דאג לילדיה ולילדי האלים הזוטרים האחרים.
ואז, יום אחד, הכול השתנה. תפילותיי נענו, אבל לא בצורה שבה ציפיתי…
שלום, קוראים לי אלה קרייסר, ואני הבת של זאוס.
תגובות (11)
נשמע ממש ממש נחמד (:
הקדמה מעניינת, תמשיכי\תמשיך מהר! D:
נשמע ממש ממש נחמד (:
הקדמה מעניינת, תמשיכי\תמשיך מהר! D:
אני לא מבין, היא בת של איריס או של זאוס?
או גם וגם?
ל׳סתם בופאלו׳ – אני חושב שלאמא האנושית שלה קוראים איריס, ואבא שלה הוא זאוס.
אהבתי, נשמע טוב, מחכה להמשך.
אוו! סיפור מיתולוגיה חדש! אבל למה זה תמיד זאוס? זה מה שמתסכל אותי.
זה מה שאתה לא מבין אור… זה כמעט אף פעם לא זאוס..
זה תמיד פוסידון, אתנה, ארס, וכו'…
יש חמישה סיפורים באתר שבהם הגיבור/ה הוא/היא בן/בת זאוס.
סיפור מאוד נחמד של מיתולוגיה. באופן אישי אני מאוד אוהב את פרסי ג'קסון,
הסיפור נשמע ממש טוב, אני מקווה שתמשיכי
נ.ב: זאוס הוא נחמד, אבל רק לדעתי האלים האחרים יותר מגניבים D:
אווו אני אוהבת מיתולוגיות D: תמישיכ, נשמע מעניין (:
ווא נשמע צדהים! D;
מחכה להמשך…