אדון הברקים- פרק 9

בפתח הדלת עמד כירון שם וחץ וקשת על גבו. הוא הסתכל על קסי וטום והם מיהרו לצאת. לאחר מכן הוא התכופף ונכנס לביתן.

"שלום אלה." אמר.
"שלום כירון." עניתי לו.
"אני אגש ישר לעניין." אמר ואז נראה מבולבל. "למה את רטובה?"
"תשאל את טום הזה…" עניתי לו בלחישה כועסת.
"את לא מחבבת אותו במיוחד, נכון?"
"לא, הוא שוויצר." עניתי לו בקצרה.
"וואו, לא להאמין, את ממש דומה לפרסי…" אמר בחיוך. "אומרת מה שאת חושבת בלי לחשוב לפני."
"לא תמיד… אבל לא על כמה אני דומה לאחרים באת לדבר איתי, לא?" עניתי בעצבנות.
"מה בוער לך? מי מת?" שאל בצחוק.
"בינתיים אף אחד."
"קרה משהו?"
"לא." אמרתי ואז התחרטתי. "בעצם, כן."
"מה?" שאל.
"עד כמה החלומות של החצויים נכונים ואמתיים?"
"זה משתנה. למה, מה חלמת?" קלע בול לנקודה הנכונה. טוב, זה לא היה קשה במיוחד אחרי כל הרמזים שנתתי.
"חלמתי שאני בטרטרוס, זאת אומרת ממש בתוך טרטרוס ושנופל לידי איש מוזר ואנחנו מדברים. הוא אמר שהוא מתכנן לי הפתעה…" אמרתי.
לפתע כירון נראה ערני. "הפתעה, אמרת?" הנהנתי.
"מממ… מעניין." חשב. "טוב, אני לא יודע מה זה היה אבל אם הייתי במקומך, הייתי נזהר קצת יותר מעתה והלאה."
"אז, על מה רצית לדבר איתי?" זירזתי אותו.
"אה, כן," חזר להיות מרוכז. "תקשיבי, אני יודע שכל מה שקרה אתמול היה קצת יותר מידי בשבילך אבל קיבלתי הוראות מאביך שלא אגלה לך לפני שהוא יחליט אז אני מצטער." אמר. "דבר נוסף, איריס סיפרה לי שקראת פרסי ג'קסון. אז אני אבקש ממך להשתדל לזכור כמה שיותר מהספר אבל גם לזכור שלא בהכרח כל הדברים שכתובים שם נכונים. בבוא היום אולי פרסי יוכל לספר לך את הסיפור המלא והאמתי. ודבר אחרון," המשיך. "החיים של ילדי זאוס לא כל כך פשוטים. תנסי לשמור על עצמך כמה שיותר, תתאמני הרבה, תנסי להצליח ותהיי חזקה. אל תתני לכל אחד לעצבן אותך. יש לך כוחות חזקים ואת צריכה ללמוד לשלוט בהם." זה נשמע כאילו הוא מזהיר אותי לקראת העתיד.
"זהו?" שאלתי אותו.
"אני חושב…" אמר. "אם יהיה עוד משהו אז אודיע לך." אמר, הסתובב ויצא מהביתן.

נאנחתי ואז ניגשתי להסתובב בחדר.

הוא לא נראה מאוכלס כל כך. גם התמונות שתאליה תלתה מעל מיטתה היו חסרות. היה בו רק שולחן אחד עם כיסא אחד ועליו הונח דף אחד. אסתכל עליו אחר כך.

יצאתי החוצה.

לביתן הייתה מרפסת עם שני כיסאות לבנים בעלי ריפוד תכלת סביב שולחן לבן גם הוא.
מלכתחילה כנראה הביתן לא נועד להמון ילדים.

נכנסתי שוב פנימה והרמתי את הדף על השולחן.

עליו הודפסה בדיו שחורה בלבד כל מערכת השעות במחנה של חניכי ביתן זאוס.

הלכתי במבטי ליום שני, היום.

רק עוד שבוע ושלושה יומיים (כולל היום) ליום אמצע הקיץ, היום בו כוח האלים בשיאו לפי פרסי ג'קסון.

היום היה לי בבוקר שיעור כפול של תורת המפלצות בחדר הצמוד לחדר בו הייתי בבניין המרכזי. אותו אני כבר לא אספיק, אבל שעה אחרי זה יש לי אימון חץ וקשת.

תמיד רציתי ללמוד! הבעיה היחידה היא שהשיעור התקיים עם ביתן אפולו.

טום.

כשסיימתי להתארגן, שמתי לב שהחרב שלקחתי אתמול משולחן הפינג פונג מונחת על שולחן העבודה צמוד לקיר.

לקחתי אותה וחגרתי אותה למותניי כדי להחזיר אותה לכירון. הוא לא שם לב שהיא אצלי.

יצאתי מהביתן. השמש הייתה מסנוורת אז צמצמתי את עיניי. ראיתי את הילדים מביתן אפולו הולכים ביחד אל מין זירה גדולה ופתוחה.

לכל הילדים היה שיער בלונדיני ועיניים חומות. היו שם גם בנים וגם בנות בגילאי עשר עד עשרים. אנבת' הגיעה למחנה בהיותה בת שבע. כנראה היא הייתה יחידה מסוגה.

לפתע ראיתי את טום. לידו הלכו שני ילדים שהיו בגילו.

התכווצתי במקומי.

אני לא יודעת למה אבל טום מעצבן אותי מאוד. הוא מחרפן אותי ואני בקושי מכירה אותו!

האטתי את צעדיי ועקבתי אחרי "האפולויים" אל הזירה.

מקרוב הזירה נראתה עוד יותר גדולה. היא הייתה תחומה בגדר אבן לבנה בעלת פיתוחים שונים ויפיפיים.

נשמתי עמוק וצעדתי פנימה.

וזה היה כל כך ברור שכולם יסתכלו עליי ברגע שאכנס. הם ידעו שאהיה איתם.

למה דווקא אני???

הסתכלתי לכול אחד מהם בעיניים ולאט לאט הם עזבו אותי, חוץ מטום. הוא דווקא בא אליי.

"אז מה, אלה?" אמר בלגלגנות. "החלטת לכבד אותנו בנוכחותך?"

התחשק לי להעיף לו סטירה אבל עצרתי בעצמי.

תנשמי עמוק אלה, תנשמי עמוק… חשבתי שוב ושוב, עקפתי אותו ונכנסתי עמוק יותר אל תוך הזירה.

היא הייתה גדולה גם מבפנים.

הקיפו אותה כמה שורות מושבים שהתאימו בערך לאלף אנשים. הקרקע הייתה עפר ובכמה מקומות ליד המושבים, היו מונחים סוגים שונים של כלי נשק.

בתוכה התמקמו כמה קבוצות חניכים. קבוצה אחת התאמנה בלחימה בחרב, שנייה בחניתות וכידונים ושלישית בחץ וקשת.

ניגשתי אל הקבוצה האחרונה, שאותה הדריך כירון, לקחתי מהפינה כמה חצים וקשת והתחלתי לנסות לקלוע למטרה.

טום החליט לעצבן אותי בצורה חדשה… הוא נעמד לידי, והחל לירות חצים מדויקים למטרה.

בחיים לא הייתי מאמינה שלירות בחץ וקשת יהיה כל כך קשה. מתוך עשרת החצים שיריתי, רק שניים פגעו במטרה אבל גם הם בטבעת החיצונית.

"הפסקת שתייה!" צעק כירון וכל החניכים בזירה הלכו לצדדים אל המושבים שעליהם לפתע הופיעו בקבוקי מים.

הלכתי גם אני, הרמתי בקבוק מים אל פי ולפתע שמעתי קול פרסות מטופפות על העפר מאחוריי.
הסתובבתי וראיתי את כירון ניצב מולי.

"שלום, אלה!" אמר בחיוך.
"היי…" עניתי לו.
"איך את עד עכשיו?"
נאנחתי. "לא הייתי מאמינה שלירות בחץ וקשת יהיה כל כך קשה…"
"אולי זה פשוט לא הכלי שלך… לא כולם טובים בכל."
"אני יודעת… אבל זה לא רק זה. הטום הזה מחרפן לי את השכל!"
"תתעלמי…" זה היה מסוג המשפטים שההורים שלי אמרו לי אם אחד הילדים עצבן אותי. "את לא חייבת לעשות כל דבר… אחרי הכול, את במחנה קיץ ואת אמורה ליהנות…"
"תודה, כירון… אני אשתדל לזכור את זה." חייכתי אליו.

הוא חייך אליי בחזרה, הסתובב והלך.

לא התחשק לי לפגוש כל כך את מי שבא אחריו.

זה היה זוג ילדים. טום ועוד ילד אחד שראיתי מקודם שהיה מאלה שהתאמנו בכידונים.

"שלום." אמרתי בקרירות.
"או, היי אלה!" אמר טום בקול מעצבן. "אני רוצה להכיר לך את החבר הכי טוב שלי, אנחנו ממש דומים!"
ממש דומים? לקחתי צעד אחורה.
"זה רון!" הצביע טום על הילד השני.
"אהההה…" המהם רון בהבנה. "את אלה קרייסר!" חייך בלגלגנות. "תיזהרי," אמר, "שהכבוד לא יעלה לך לראש…"

עכשיו הבנתי למה טום הצהיר שהם דומים…

על רקע הדיבורים של ההפסקה נשמעה צעקת כירון שקרא לנו לחזור לאימונים.

"טוב, ביי!" אמר רון ושניהם הסתובבו והלכו.

כשנגמר האימון נשמתי לרווחה ויצאתי החוצה מהזירה בהליכה חפוזה.

"אלה!" נשמעה צעקה מאחוריי. המשכתי ללכת. "אלה!!!" היא נשמעה שוב והפעם יותר קרובה.

נעצרתי וקסי הצטרפה אליי.

"למה לא עצרת?" שאלה בעלבון.

נאנחתי.

"אני מצטערת…" אמרתי. "זה טום. ועכשיו גם רון… הם שוויצרים ברמות על!" אמרתי ולפתע עלה זיכרון במוחי. "רגע…" אמרתי באריכות. "רון הוא לא זה שהכין את הכידון שלך?"
קסי חייכה בביישנות. "רון היה הרבה יותר נחמד לפני שטום הגיע…"
"רון הגיע לפני טום?"
קסי הנהנה. "רון פה מגיל אחת-עשרה וטום הגיע שנה אחריו. הם באותו הגיל ולכן הם למדו באותם השיעורים והפכו להיות החברים הכי טובים…"
"אבל רון הא זה שהכין את הכידון שלך, נכון?"
"כן."
"הבנתי…" מלמלתי ואז אמרתי בקול רם יותר "את באה איתי להחזיר את החרב הזאת לבניין המרכזי?" אמרתי וטפחתי נדן החרב שלקחתי אתמול.

קסי התאוששה מהמבוכה והנהנה בשמחה.

אחרי שהחזרתי אותה אני והיא נפרדנו. היא בדרכה לשיעור הבא ואני לביתן שלי.

כירון אמר שזה מחנה קיץ, ושאני אמורה ליהנות. הדבר שאני הכי רוצה לעשות עכשיו הוא לדבר עם המשפחה שלי, המשפחה שגידלה אותי.

ניגשתי למזרקה ולקחתי מטבע זהב, דרכמה- המטבע של הר האולימפוס. זרקתי אותו לתוך הקשת תוך כדי מלמול "איריס אלה נכבדה, הראי לי אותך ואת שאר המשפחה…"

זאת הייתה הרגשה ממש מוזרה לעשות זאת, אבל לבסוף תמונה נוצרה מרסס המים.

המשפחה שלי: איריס, אבי ושני אחיי ישבו מסביב לשולחן לארוחת צהריים.

פתאום הם קלטו אותי וכל המבטים הופנו אליי.

האחים שלי צרחו, אבי נראה מופתע ואימא שלי קימטה את מצחה בריכוז.

"אני יכולה לעזור לך, חצויה?" שאלה אותי.

הפעם תורי היה להיראות מופתעת.

"אמא?!" צעק אחד מאחיי, "מי זאת?!"
"מה קורה פה?!" צעק אחי השני.
"אני יכולה לעזור לך?" שאלה שוב אמי.
אבא שלי הסתכל עליי ואז שוב על אמי ושוב עליי. "אתן מכירות?" שאל לבסוף.
פתאום הבנתי משהו.
"אתם לא מזהים אותי?" שאלתי בפחד.
כולם הנידו בראשם.

אוי לא,

אוי לא,

אוי לא!

המשפחה שלי לא יודעת מי אני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!