אדון הברקים- פרק 8

ריח מוזר נישא באוויר המחניק.

פקחתי את עיני. כל מה שראיתי היה חושך, חושך מוחלט.

הרגשתי כאילו אני נופלת נפילה אין סופית, אבל לא צרחתי (במחשבה שנייה, אולי קצת…).

פתאום, הבחנתי בצללית שחורה עוד יותר מהסביבה (אם אפשר) נופלת על ידי.

"סליחה?" שאלתי.
"אוי, איפה האור הזה?" נשמע קול גבר מוטרד.

צרחתי עוד פעם, אבל לא הרבה, אל תאשימו אותי…

לפתע נדלק אור חזק שהראה לי את כל הסביבה.

הסתנוורתי וכשהתרגלתי הסתכלתי סביבי.
מה בעצם ראיתי? אממ… קשה להגדיר. התיאור הכי טוב לדבר הזה הוא בור, עמוק מאוד שלא רואים את תחתיתו ודפנותיו השחורות לא מושפעות מהאור ולא ידוע מה מיקומן המדויק.

אבל לידי שכב גבר באוויר.

הוא לא נראה זקן מאוד, הייתי נותנת לו מקסימום 45. היה לו שיער לבן כמו השלג ועיניים אדומות. הוא חייך ומתחת לשפתיו נגלו שיניים חדות מלוא פיו. הוא לבש מקטורן בצבע אפור ומטפחת אדומה בצבצה מדש הז'קט.

לעומת כל התיאורים בספרים על אנשים שנראים מרושעים והם מחייכים, אצל האיש המוזר החיוך הגיע לכל הפנים, כולל לעיניים. הוא נראה כמו מישהו מאושר.

"אאאההה… אפשר לעזור לך?" שאלתי אותו.
"מוזר, חשבתי שאני אמור לשאול אותך את זה…" אמר לי בקול נעים ורגוע שממש לא התאים לכל מה שקרה באותו רגע.
"אתה יכול לעזור לי?"
"אני חושב… יש לך איזו עזרה מיוחדת שאני צרך לתת לך?" שאל בחביבות.
"אתה יכול לענות לי על כמה שאלות?"
"תלויי איילו…"
"בתור התחלה, איפה אני?"
"אה, זה קל, את בטרטרוס, הבור ללא התחתית." חייך אליי.
"מה זאת אומרת ללא תחתית?!" התיישבתי באוויר, או לפחות חשבתי שזה מה שעשיתי. "מה, הוא לא נגמר?!"
"לא." הניד האיש בראשו.
"רגע, טרטרוס הוא לא הבור שאליו כל המפלצות מגיעות?"
"כן." הנהן.
"אז איך אני אמורה לדעת שלא תתעופף לי איזו מפלצת מול הפנים?" שאלתי בעצבנות.
"כי את בחלק הכי עמוק של טרטרוס שהגיעו אליו. וגם, את איתי."
"זאת בדיוק הייתה השאלה השנייה שלי, מי אתה?"
"אווו, את זה אני לא יכול להגיד לך, זה יהרוס לך את ההפתעה…" אמר בשמחה אמתית והתרגש כמו ילד קטן.
"איזו הפתעה?" שאלתי בחשדנות.
"אני לא יכול להגיד לך איזו הפתעה, כי אז זו כבר לא תהייה הפתעה, נכון?" שאל בהיגיון.

הרהרתי לרגע על איך נקלעתי לסיטואציה הזאת. אחרי ארוחת הערב במחנה, כל החניכים הלכו למדורה. כשסיימנו לשיר שירים כירון הודיע כמה הודעות. בדיוק כשגמר להודיע את ההודעות אבא שלי הכיר בי והתעלפתי…

גל הלם עבר בכל גופי והרגשתי כאילו מים קרים זורמים על פניי.

"אוי, אני רואה שזמננו תם, ניפגש בפעם הבאה!" חייך אליי האיש ונופף בידו.
"רגע, מה זאת אומרת זמנ…" לא הספקתי לסיים את המשפט וחטפתי עוד גל הלם של מים קרים.

צרחתי, וואי, אני צורחת הרבה…

"אני ערה!!!" צעקתי והתרוממתי לישיבה.

הייתי בתוך ביתן עשוי במבוק. מעל ראשי היה חלון זכוכית שכיסה את כל התקרה ונתן לי לראות את השמיים. חלון אחר של הביתן היה גם בגודל קיר שלם וממנו נשקף הים. בתוך הביתן ניצבו רק חמש מיטות וכולן היו ריקות, מלבד המיטה בה אני שכבתי. מזרקת אבן נצמדה לאחד הקירות, יוצרת קשת עם האור מהגג, לאיריסנט. מול הקיר אליו הוצמדו המיטות היה קיר שעליו צויר זאוס מחזיק בברק שלו.

מעלי רכנה קסי.

"היי אלה!" חייכה אליי. "איך ישנת?"
"מה… מה את עושה פה? איפה אני?" שאלתי בבלבול.
"את בביתן זאוס ,כמובן! וכירון ביקש ממני לטפל בך!" אמרה בהתרגשות.
"רק ממך?"
"טוב, ממני ומטום." אמרה בהתנצלות.

רק עכשיו שמתי לב לצללית שעמדה מאחוריה. היא התקדמה לאור ואז נגלה טום השוויצר מחייך אליי ובידו דלי של מים.

לפחות הייתי עם בגדים, אבל הם היו רטובים. הרגשתי את המים נוזלים על פניי.

"מה הוא עושה כאן?" אמרתי בהדגשה על 'הוא'.
"אני באתי לעזור!" אמר בשמחה מזויפת. ידעתי שהוא רק בא להציק לי.
"בכך ששפכת עליי שני דליי מים קרים?"
"טוב, את לא התעוררת בראשון…" התנצל.

נהמתי וקמתי מהמיטה. המים טפטפו לאורך כל גופי והקפיאו אותי.

"חלמתי חלום מוזר…" התחלתי אבל לפתע נשמעה דפיקה בדלת.

הסתכלתי על קסי במבט של 'מה אמור לקרות עכשיו'

"זה הביתן שלך, לא שלי…" ענתה לי בקול.
נאנחתי. אני שונאת להיות במרכז העניינים. לא יכולתי להיות הבת של הרמס או הפייסטוס או אפילו אפולו?

למה של זאוס?

ניגשתי ופתחתי את הדלת.