אדון הברקים- פרק 7
"אלה!" צעק כירון ודהר לעברי בדיוק כשהנחתי את רגלי בפתח אולם האוכל.
חשבתי כבר להחזיר אותה אליי וללכת משם אבל זה היה מאוחר מידי.
"איפה היית?" שאל אותי בכעס. "דאגתי לך!"
עכשיו הייתי מבולבלת… מה בסך הכול עשיתי? רק התעכבתי קצת עם קסי…
שלחתי בו מבט חושד.
"אתה יודע, כירון?" אמרתי לו. "אני מתחילה לחשוב שאתה יודע מי אבא שלי ושהוא כנראה מישהו חשוב, אם אתה כל כך דואג לי…"
הוא התחיל לגמגם.
"אה הה!" קראתי בניצחון ועקפתי אותו לתוך האולם.
בתוך האולם היו בערך עשרים שולחנות, פלוס מינוס, לא כולל שולחן ארוך שניצב בקצה.
מסביב לכל שולחן ישבו בערך עשרה ילדים, מלבד שלושה שולחנות. בשניים לא ישבו בכלל ילדים ובשלישי ישבו רק שני ילדים, בן ובת. לשניים האלה היה שיער שחור כמו הלילה ועיניים כחולות כמו הים.
הנחתי, לא, ידעתי שאלה הילדים של פוסידון. ציפיתי שיהיו לו יותר ילדים אחרי שגילו שפרסי הוא הילד מהנבואה של שלושת הגדולים, טוב, כנראה שלא.
אצל זאוס לא היו ילדים, הנחתי שזה בגלל הסיבה שנתנו בפרסי ג'קסון. אמרו שם שהרה מחזיקה אותו קצר.
אבל האדס…
בעצם, אני ידעתי למה אין להאדס פה ילדים, למרות שיש להם ביתן. הם פשוט לא אוהבים להיות במחנה.
"טוב… אז, איפה אני יושבת?" שאלתי את כירון.
הוא עקף אותי והביט על החניכים.
"בשולחן הרמס?" שאלתי.
"לא…" אמר. "אחרי שפרסי קיבל את המתנה מהאלים, הרמס בא אליי וביקש ממני שיהיה ביתן נפרד של ילדים שעוד לא הוכרו על ידי ההורה שלהם והסכמתי. ולכל ביתן יש שולחן, לכן את אמורה לשבת שם." אמר והצביע לעבר שולחן, שבשונה משאר השולחנות, הילדים שישבו שם היו שונים במראה.
הלכתי אל השולחן והילדים הסתכלו עליי.
"היי!" חייך אליי אחד מהם, ילד עם שיער חום כהה מתולתל ועיניים ירוקות. "אני ג'ון. ברוכה הבאה, אממ.." אמר.
"אלה." חייכתי אליו.
"אלה." סיים את המשפט.
"המקום פנוי?" שאלתי אותו, מצביעה בראשי על מקום ריק לידו.
הוא הנהן אז התיישבתי.
"טוב, אז…" התחלתי אבל לפתע הצלחת שלי התמלאה אוכל. הסתכלתי מסביב וראיתי שגם שאר הצלחות התמלאו.
לאט לאט כל החניכים קמו ממקומם, ניגשו לעבר האחים בצדדים וגרפו קצת אוכל מצלחתם לתוך האש.
עשיתי כמוהם.
לאבא, מי שלא תהיה…
כשהאוכל נשרף הרחתי ריח אלונים נעים. זה היה רמז גדול מאוד לגבי מי אבי אבל לא הצלחתי לחשוב כי מתי מרעב.
גמרנו לאכול וכול החצויים יצאו החוצה והלכו, כל אחד בקבוצה שלו אל המדורה.
לפי מה שזכור לי, כל פעם שהחניכים ישבו סביב המדורה, ביתן אפולו הנחה שירה בציבור. ככל שמצב-רוח החצויים היה מרומם יותר, ככה המדורה הייתה גבוהה יותר, סגולה וחמה.
היום היא הייתה ירוקה, בגובה ארבעה מטרים וחמימה ונעימה. לא הבנתי מה זה אומר אבל יכול להיות שלא כל הילדים היו מרוכזים או מאושרים.
כירון כחכך בגרונו.
"אההמממ, אהההממ."
כל הנוכחים השתתקו.
"כמה הודעות," אמר. "קודם כל, אני רוצה לברך את כל החצויים החדשים שהצטרפו למחנה בימים האחרונים."
נשמעו מחיאות כפיים בודדות וכמה מלמולי "ברוך הבא".
"בנוסף," אמר והשתרר שקט. "רציתי להביא לצומת ליבכם אירוע שקרה היום בבוקר." הביט מסביב. "כמו שאתם יודעים, המחנה מוקף בגבולות קסומים. רק פעמיים הצליחו מפלצות לעבור אותם אבל כיום יש לנו את הגיזה ומבוך דיידלוס הושמד. אני מניח שכולכם יודעים על מה אני מדבר, ואם לא יעדכנו אתכם בהמשך." כמה חניכים הנהנו, אחרים מלמלו תשובה חיובית.
"מה קרה?" צעק נער מביתן ארס. היה לו שיער חום כהה ועיניים חומות שנראו טיפה אכזריות.
"היום בבוקר," המשיך כירון. "מצאו את המחנה שלנו מספר גריפונים."
כל המקום התמלא לחשושים ולהבות האש הפכו לצהובות.
"אבל מה הבעיה בזה?" צעקה חניכה מביתן דמטר. "כל עוד הם לא נכנסו אז שום דבר לא קרה, נכון?" שאלה בחשש.
כירון סרק במבטו את האזור ממנו הגיע הקול ולבסוף, כשאיתר את החניכה ענה "בהחלט לא נגרם שום נזק בלתי הפיך היום, אבל זה לא אומר שלא ייגרם. הגבולות אמורים להגן עלינו ולהסתיר אותנו מעיני מפלצות ובני אדם. ההגנה מתחילה להתרופף, זה לא אמור לקרות." אמר.
לפתע ראשי התחיל לגרד טיפה וראיתי הילה של אור שבאה ממקום כלשהו מעל ראשי. גירדתי את הקרקפת והבטתי למעלה.
עצרתי את הנשימה. מעל ראשי התנוסס סמל בצבע לבן עם הילת תכלת. כולם השתתקו. רק פצפוצי העץ נשמעו.
ואז לאט לאט כל החניכים החלו למחוא כפיים ולצעוק לכבודי.
אף אחד לא הסתכל על פניי. כולם הסתכלו מעל ראשי, קסי, ג'ון, אפילו טום המעצבן. גם כירון הסתכל עליי, אבל הוא לא נראה מופתע כמו כל השאר. בעצם, על פניו היה מבט מלא רחמים.
"אלה קרייסר, את הבת של הלורד זאוס!" צעק.
נשמתי נשימה עמוקה ובלעתי את רוקי.
מעליי ניצב בגאווה ברק, הסמל של מלך האלים. זה היה נראה כאילו הוא לועג לי וצוחק עליי.
ואז, התעלפתי.
תגובות (1)
אני מקווה שכבר המשכת.