אדון הברקים- פרק 5

כירון דהר מהר, מהר מאוד אפילו, אפשר לומר יותר מידי מהר, עד כדי כך מהר זה היה.

בתוך כמה שעות ספורות הגענו מישראל לניו-יורק, מנהטן. מרחוק יכולתי לראות את בנין האמפייר סטייט, אבל לא לשם היו מועדות פנינו.

הוא הוביל אותי לגבעה ירוקה מחוץ לעיר ועליה עמד עץ אחד בודד, העץ של תאליה. הגיזה התנוססה בין ענפיו הירוקים ונצצה באור השמש לקראת השקיעה.

פתאום נשמע משק כנפיים. מבעד לעננים התגלו כחמש ציפורים גדולות, לא כמו שקנאי, לידן הוא היה נראה כמו דרור, אלא כמו ציפורים טיפה יותר גדולות מיען, והן נראו דיי מפחידות.

"גריפונים…" לחש כירון ודהר מבעד לגבול הקסום.

וואו… זה כל מה שהמוח שלי יכול היה להכיל. וואו אחד גדול.

כל פרט במחנה, משדות התות ועד מיקום השירותים היה מדויק, מילה במילה כמו בספר.
הרגשתי כמו בגן עדן. ריח השדות היה משכר. עליי העצים הירוקים נצצו באור השמש. באוויר נשמע קול כלי נשק וצעקות קרב. הגיבורים התאמנו.
סאטירים ודריאדות הסתובבו במחנה, צחקו והשתובבו.

אבל כירון לא עצר. הוא דהר במהירות לעבר הבניין המרכזי.

לפני שנכנסנו הסתכלתי למעלה לעבר עליית הגג. פעם גרה שם האורקל הקודמת לפני רייצ'ל, האורקל המומיה. רייצ'ל לעומתה תוארה בספר כבחורה ג'ינג'ית ואומנותית. מעניין אם היא קיימת במציאות כמו פרסי…

הבניין היה בצבע לבן עם עמודי שיש. ליד הדלת הירוקה ניצבו עציצים עם אמנון ותמר.
כירון דחף את הדלת והתפרץ פנימה. לאחר מכן הוא התכופף ונתן לי לרדת.
הוא אסף במהירות כמה כלי נשק שנחו על שולחן הפינג פונג ודחף אותם לתיק שלא שמתי לב שהיה עליו עד עכשיו.

הבטתי סביבי. על קיר אחד היו תלויות שתי תמונות שתיארו אירועים מהמיתולוגיה היוונית, ליתד ונוס (אפרודיטה) ומות יקינטון. על הקיר מולו היה מדף עץ ועליו הונחו עשרה ספרים. הכותרות שלהם נכתבו ביוונית עתיקה אבל הבנתי אותן בכל זאת. ספרים בסגנון: 'מדריך המפלצות המצוי' או סגנונות שונים של תקיפה'. ליד הספרים מהסגנון הזה ניצב בגאווה ספר מלא במחזות שייקספיר.

ניגשתי אליו והוצאתי אותו מהמדף. הסתובבתי לעבר כירון ומבט שואל על פניי.

"בן של אפולו, גאון…" הסביר. "ועכשיו, אלה, אני מבקש, לא, אני דורש שתישארי פה. אני אוסר עלייך לצאת החוצה." אמר ויצא בחיפזון מהדלת.

התיישבתי על ספה שהייתה שם והספר בידי. ליד הספה היה חלון אז הבטתי דרכו.

כירון אסף סביבו כתריסר תלמידים מביתנים שונים והם חצו ביחד את הגבול הקסום.

אחד מהם קלט אותי. היו לו עיניים חומות ושיער בלונדיני. סך הכול הוא נראה חתיך. הסמקתי והסבתי את מבטי. הוא חייך חיוך זחוח והמשיך ללכת.

אוי, נו באמת… שוויצר.

פתחתי את הספר בעמוד אקראי. חלום ליל קיץ.
מעניין לחשוב שבסוף גיליתי שסיפורי המיתולוגיה היוונית נכונים ולא סיפורי הפיות כמו שחשבתי פעם… וואו, איך אהבתי סיפורי פיות…

התחלתי לקרוא והתאמצתי להבין את האנגלית הקשה… באנגלית אני בדרך כלל מצוינת ומדברת שוטף, אבל האנגלית של שייקספיר…

לפתע נשמע רצף קולות: צעקה, צרחה מקפיאת דם, קרקור ציפור ואז נשמע שקט לחמש שניות ועוד צווחת ציפור חזקה.

ידעתי שמשהו קרה.

חטפתי את כלי הנשק הראשון שראיתי. זאת הייתה חרב בגודל ממוצע עם ניצב עשוי כסף. להבה היה עשוי ארד שמימי, לפחות חשבתי שזאת המתכת כי צבעה היה כזה…

התעלמתי מהאיסור של כירון ודהרתי אל הגבול. חציתי אותו במהירות, תוך כדי שאני עוברת את הדרקון ששמר על הגיזה.

המחזה שנגלה לפניי לא מומלץ לאף אחד שלא אוהב דם.

אחד מהחניכים ישב על אבן וכל רגלו הייתה מלאה דם. חניך אחר שהסתכל על משהו מעליו ובידו נוצה (שכנראה הייתה של גריפון) ועל כתפו היה פצע פתוח.

בעצם, לכל אחד מהחניכים היה פצע כלשהו.

אבל לא זה מה שהדאיג אותי. הדבר שבאמת היה מדאיג בכל הסיטואציה היה: כירון שרכן מעל חניך מעולף, שהיה גדול ממני בשנה שנתיים, ומבט מתריס על פניו. חניכה אחרת שנראתה בערך כבת גילי עמדה מלפניהם וכידון יפיפה בידה, זאת אומרת ממש יפיפה: המוט היה עשוי זהב וסביבו היו מגולפים ורדים מטפסים וחודו היה עשוי ארד. היא הביטה למעלה.
בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה אבל לאט לאט הצלחתי. זאת הייתה ציפור אבל לא בדיוק ציפור. חלקה הקדמי היה נשר וחלקה האחורי אריה.

ידעתי שאם לא אתערב הילדה עומדת להיאכל וכירון והחניך כנראה גם.

זינקתי לפניה במהירות והרמתי את חרבי כך שתנצנץ באור השמש שכמעט שקעה לגמרי ותמשוך את צומת לב המפלצת.

החדשות הטובות, הגריפון נראה עסוק רק בי. החדשות הרעות, הגריפון נראה עסוק רק בי…

התחלתי לרוץ במורד הגבעה ונעצרתי באמצע. "נראה אותך מעז!!!" צעקתי לעברו.
הוא התחיל לצלול ונחת מולי. לאחר מכן הוא החל מתקדם אליי בנקישות מקור וצווחות זועמות.

רק במאוחר נזכרתי שאני לא למדתי אף פעם להילחם, ועוד במפלצת. אבל זה כבר לא היה משנה.

זזתי במהירות לצד, הרמתי את החרב, רצתי קדימה ותקעתי אותה דרך כנפו עד לגופו.
הוא התפורר סביבה לאפר ולבסוף נעלם.

הבטתי כלא מאמינה במעשה ידי ולאחר שהתעשתי רצתי לעבר החצויים האחרים.

כולם נעמדו במעגל סביב כירון והחצוי שהוא רכן מעליו.

התקרבתי ופילסתי לי דרך במעגל. כאשר הגעתי לאמצע ראיתי את החניכה שעמדה בין השניים לבין הגריפון מפזרת נקטר (לפחות חשבתי שזה מה שזה) על פצע ענקי שהיה בבטן החניך.
התקרבתי גם אני ולקחתי מתוך תיק עור שהונח ליד השלישייה חתיכת בראוני (שלפי מה שכתוב ב"פרסי ג'קסון" היא נקראת אמברוסיה, מזון האלים), פתחתי את פה החניך בשקט ודחפתי אותה פנימה.

הרגשתי את המתח באוויר והוא התחיל להלחיץ גם אותי.

מה אם הוא לא יתעורר?

הרמתי את מבטי וראיתי את כל הנערים והנערות מסתכלים בחרדה על פני החניך המעולף.

הנחתי את ידי על ליבו, הוא עדיין דפק.

לפתע החניך השתעל ופקח את עיניו. הן היו חומות והבנתי שזהו אותו השוויצר שחייך אליי.

הוא התרומם לישיבה כאילו כלום לא קרה והושיט את ידו אליי ללחיצה "שלום, קוראים לי טום ואני הבן של אל המוזיקה, הרפואה, הנבואות והשמש, או בקיצור אפולו…" אמר והפצע שלו נסגר.

היה לו קול נעים וברור אבל גם שחצני.

הוא קרץ אליי והבנתי שהוא לא עומד לעזוב אותי במשך כל החודשיים האלה.

זה הולך להיות קיץ ארוך…