אדון הברקים- פרק 4

כשהתעוררתי לבשתי פיג'מה וכוסיתי בשמיכה.

אימא…

התחלתי שוב לבכות. אחרי זה נרגעתי והרגשתי הקלה.
ניגבתי את הדמעות, לקחתי בגדים מהארון והלכתי להתארגן.

השעה הייתה עשר בבוקר, נכנסתי למיטה אתמול בשעה תשע בערב, זאת אומרת שישנתי בערך 13 שעות!

וואו, הייתי ממש עייפה…

אחרי שגמרתי הכול הלכתי לסלון ואז נעצרתי.

אימא שלי – או לא בדיוק אימא שלי, ישבה על הספה ואחזה בידה את המכתב שהגיע במעטפה התכולה. היא נאנחה.

"אימא?" שאלתי וניגשתי אליה.
היא הרימה את ראשה. עיניה היו אדומות.
"אלה… בואי שבי בבקשה, אני רוצה להסביר לך את כל מה שאני יכולה בצורה מסודרת יותר." היא אמרה בקול עייף ותחבה את המעטפה אל כיסה.
מסתבר שגם לה היה לילה קשה…
"את שומעת?" שאלה. הנהנתי.
"טוב, אז… את מכירה את כל הסיפורים על המיתולוגיה היוונית ואתמול גילית שהם נכונים… אני אלת הקשת בענן, ואני לא אחת מ-12 האלם האולימפיים שהם…"
"זאוס, פוסידון, ארס, הפייסטוס, דיוניסוס, הרמס, אפולו, הרה, אתנה, דמטר, אפרודיטה וארטמיס." קטעתי אותה.
"נכון," אמרה וחייכה חיוך קטן.

לפתע הבעתה השתנתה משמחה לעצובה.

"אבל אני לא יכולה להגיד לך מי הורייך האמתיים, גם אני לא יודעת מי האימא האנושית שלך, אביך הוא אל. אך נשבעתי לו שלא אגיד לך מי הוא. את לא באמת הבת שלי ושל בעלי, אנחנו הורייך המאמצים, אבל אנחנו גידלנו אותך ואנחנו אוהבים אותך בדיוק כמו את אחייך."
"גם הם חצויים?" שאלתי.
"כן, אבל אני היא אימם האמתית ואביך הוא אביהם האמתי. חוץ מזה, הם קטנים מידי כדי ללכת למחנה."
"אז לשם אני הולכת…" משכתי את המילה האחרונה. "הוא נמצא ליד מנהטן, נכון?"
היא הנהנה, "כן."
"ואת בטוח לא יכולה לפחות להגיד לי את השמות של הוריי?"
"לא." אמרה. "את אביך האולימפי שלך תגלי ככל הנראה במחנה, ואת ההורה האנושי שלך… טוב, את זה רק האלים יוכלו להחליט."

אירוני, היא אלה ורק האלים, שדווקא היא לא בניהם יכולים להחליט.

"אימא… אני יכולה לקרוא לך אימא, נכון?" שאלתי.
היא לא ענתה.
"מתי אני אמורה להגיע למחנה?"
"כירון אמור לבוא עוד בערך חצי שעה. בינתיים יש לי משהו להראות לך." היא הוציאה שוב את המעטפה. "המכתב הזה מיועד לי ולך, במיוחד לך מאביך. פשוט… פשוט תקראי" היא הושיטה לי אותה.

פתחתי אותה.

הכתב היה קטן וצפוף ומאוד אלגנטי ומלכותי. הנה הנוסך המדויק:

לכבוד איריס ואלה קרייסר,
מה שלומכן? אני בטוח שטוב, הרחק מכל הצרות שפוקדות את ארצות הברית.
אני ממש משתוקק לראות כמה אלה גדלה. אני זוכר אותה פצפונת כזאת… שתדעו לכן שזאת הייתה אחת מהלידות הבודדות שנכחתי בהן, וגם אחת המרגשות.
אלה, את היית מיוחדת. כשיצאת, במקום לבכות כמו כל תינוק רגיל את הבטת בעיניך היפות והכחולות מסביב וחקרת כל מה שרק יכולת לראות.

עיניים כחולות? אין לי עיניים כחולות… יש לי חומות. מוזר, מוזר מאוד. אולי הוא לא זוכר…

טוב, מספיק עם הרגשנות…
אני מתנצל בפני שתיכן, למרות שאני לא אמור כי זאת לא אשמתי, שלא יצרתי קשר קודם והשארתי אתכן לבד במערכה. אני מקווה שאלה מתכוננת נפשית ופיזית למה שמצפה לה בהמשך ואני גם מקווה שהיא תהייה חזקה כמו אימא שלה ושאוכל להיות גאה בה.
שלחתי את כירון לקחת אותה ולא סאטיר כי ידעתי שבגלל שהיא עקשנית כמו פרד היא לא תסכים לזוז מהבית עד שכירון או פרסי ג'קסון יבואו.
מכיוון שפרסי עסוק, שלחתי את כירון.

פרסי קיים? פרסי ג'קסון אמתי? חשבתי שהוא רק דמות שהמציא ריק ריירדן כדי לפתוח את העולם הזה לילדים של ימינו. זאת אומרת, האמנתי בעולם אבל לא האמנתי שפרסי אמתי.

אני מקווה שיטפלו בה יפה יפה, או שיהיה להם עסק איתי, ולא כדאי להם להסתבך איתי.
מתגעגע ודואג תמיד, אבא של אלה.

בלי ששמתי לב, דמעות החלו לזלוג מעיניי. קראתי את המכתב עוד פעם ועוד פעם ולא האמנתי, בכל פעם הוא נשמע לי יותר מוזר.

פתאום נשמע צלצול בדלת.

אמי קמה לפתוח. על סף הבית ניצב כירון בכיסא הגלגלים שלו.

לרגע הוא נעצר והביט על המחזה מולו, איריס, עם עיניים אדומות, עדיין מחזיקה בידית הדלת ואני יושבת עם עיניים אדומות גם כן, פניי רטובות מדמעות ואני מחזיקה את המכתב מאבי ביד רועדת.
לאחר מכן הוא התמתח, פיהק והתגלגל פנימה.

עניין שבשגרה…

"ארזת תיק?" הוא שאל אותי.
הנדתי בראשי. "מה אני אמורה לארוז?"
"מה את אמורה לארוז… אממ… זאת לא שאלה רגילה.
"אני חושב שכלי רחצה, פיג'מה, כמה חולצות ארוכות, כמה מכנסיים ארוכים וקצת חולצות קצרות. אם את רוצה, תוסיפי חפצים אישיים שלך." אמר.

הלכתי למלא את בקשותיו. כשחזרתי על כתפי היה תלוי תיק ספורט קטן ובו כל מה שאני צריכה.

כירון ישב וצפה בטלוויזיה.

"פלא טכנולוגי, הדבר הזה, באמת…" מלמל לעצמו בעודו צופה בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.
לאחר מכן דיבר אליי "מוכנה?" שאל. בלעתי רוק והנהנתי.
"אז הגיע הזמן להיפרד…" אמר.

ניגשתי אל אמי והבטתי לה בעיניים. ואז, לפתע, בלי שום אזהרה, נפלנו אחת על כתפי השנייה והתייפחנו בקולי קולות.

"אני אתגעגע…" בכיתי לכתפה.
"אני יותר…" בכתה גם היא. "אל תשכחי לשמור על קשר, אני בטוחה ששאר המשפחה תרצה להגיד לך שלום…"
"דיי, דיי, הכול יהיה בסדר, אתן תראו אחת את השנייה בסוף החופש. זה בסך הכול מחנה קיץ…" היסה אותנו כירון. לאחר מכן שאל, "גמרתן?"

נפרדנו באי רצון.

אחרי זה, הוא הוביל אותי אל הדלת, פתח אותה ויצא.
הסתובבתי והבטתי בפני אלת הקשת בענן עוד פעם אחת אחרונה בשביל הרבה זמן, לחשתי "ביי…" והלכתי בעקבות כירון.
קול טריקת הדלת החלשה גבר ונשמע כמו טריקה חזקה הרבה יותר.

כירון הוביל אותי אל השדה הצמוד לביתי. הוא העיף כמה מבטים חפוזים מסביב, חיפש כפתור בצד הכיסא וכשמצא אותו לבסוף, לחץ עליו.

הכיסא התקפל תחתיו וזה היה נראה כאילו הוא יוצא מתוך הכיסא עצמו, וזה בעצם מה שעשה. במקום ה"רגליים המנוונות" שהיו אמורות להתגלות, כירון התגלה כקנטאור לבן, זאת אומרת שמהמותניים ומעלה הוא נשאר אותו דבר- איש בגיל העמידה עם עיניים ושיער חומים אבל מהמותניים ומטה הוא נראה כסוס לבן ויפיפה.

הוא כחכח בגרונו וחייך אליי "עכשיו נבדוק כמה טובה את ברכיבה על קנטאורים ולא סוסים." אמר והתכופף כדי שאוכל לטפס עליו.

החיוך שהופיע על פניי היה אחד החיוכים הגדולים ביותר שלי, מהסוג שאי אפשר לרסן. עליתי על גבו והוא פתח בדהרה על טבעית, כאילו רגליו מקפלות את הזמן לקפלים קפלים.

למרות כל הכעס והעצב שהעיבו על תחושותיי, הרגשתי מאושרת, פשוטו כמשמעו.

כל חלומותיי עומדים להתגשם, גם אם לא בדרך שציפיתי…