אדון הברקים- פרק 3

לאט לאט התגלה הסלון.

ישבו בו שתי דמיות- אימא שלי וכירון/ברני.

בעיניה של אמי עמדו דמעות טריות. זה היה נראה כאילו היא מתאפקת לא לקום, לסובב אותי ולהחזיר אותי לחדר.
לעומת הלחץ שלה, ישב כירון/ברני בשלווה ובנחת ועיניו בחנו אותי מכף רגל ועד ראש ונעצרו לכמה רגעים על פניי. הרגשתי כאילו סורקים אותי תחת מכונת רנטגן, ושנאתי את ההרגשה.

זזתי באי שקט.

"אממ…" אמרתי.
"שלום אלה," אמר האיש וחייך אלי חיוך חם.
"שלום…" נשמעתי כאילו שאלתי שאלה.
"אלה, שבי בבקשה." אמרה אמי בקול חנוק.
התיישבתי בהיסוס. "קרה משהו?"

אימא שלי שלחה מבט מלא תחנונים באיש. הוא הניד בראשו.

"את צריכה לספר." אמר.
"אלה…" פתחה אמי.
"כן?" שאלתי.
"את זוכרת את הסיפורים על המיתולוגיה היוונית?"

ידעתי!! זה היה כל כך ברור!

"נו…" זירזתי אותה. "כולם אמת?"
אימא שלי שלחה בי מבט לא מאמין. "מה? איך ידעת?"
"לא יודעת… אולי בגלל פרסי ג'קסון…"
"הקשבת לנו?" היא שאלה בקול מאשים.
"לא… ברור שלא…" הזדרזתי לומר, כנראה מהר מידי, כי כירון/ברני שלח בי מבט חוקר.
"לא חשוב, אז…" המשיכה. "את הבת של אחד מהאלים האלה ונולדת כדי להרוג מפלצות ולהציל את העולם, טוב, אני מגזימה. נולדת כדי להרוג מפלצות ולהתאמן לקראת עתידך."
"ומה עתידי?" אימא שלי התחילה לגמגם והאיש הזדרז לעזור לה, "זה לא אחד מתפקידי אמך לספר לך את העתיד," אמר. "דרך אגב, קוראים לי כירון, לא ברני." חייך והושיט יד ללחיצה. לחצתי אותה. "הקנטאור המפורסם?" הוא הנהן.
"אז מה התפקידים שלך? את לא אלת הקשת בענן?" שאלתי אותה.
אימא שלי חייכה חיוך סלחני "אני כן אלת הקשת בענן, אבל אני לא אימא שלך."

בהיתי בה ולא האמנתי, אם היא לא אימא שלי, זאת אומרת, אם אני לא הבת של אלת הקשת בענן, אז הבת של מי אני?

כדי להבין למה אני מתכוונת אתם צריכים לשמוע את הסיפור המלא שהמצאתי על עצמי:
תמיד חלמתי, כפי שהזכרתי פעם, שאני הבת של איריס, אלת הקשת בענן, אני והאחים שלי. המצאתי לעצמי שזאוס רצה לעשות ניסוי ולבדוק אם ילדים חצויים יכולים לחיות טוב יותר אם אחת הישויות של ההורה האולימפי שלהם מגדלת אותם במדינה אחרת ללא מפלצות, אלים וחצויים אחרים, זאת אומרת, שהם יהיו בטוחים יותר. דמיינתי שאחיי, אבי, אמי ואני הם שפני הניסיון. גם המצאתי שכדי ליצור אמינות מוחלטת אצל הסביבה בה המשפחה הזאת תחייה, איריס תצטרך לחיות חיים שלמים כמו כל בחורה אחרת במדינה הנבחרת, במקרה הזה ישראל ולבסוף להתחתן ולמות שם, מחזור חיים שלם (שזה מסביר למה היא חיה בישראל את כל חייה). אחרי שהילד הראשון שלה יגיע לגיל 14 הקנטאור כירון יבוא וייקח אותו למחנה החצויים למחנה הקיץ, עד שכל הילדים שהיא הולידה עם בעלה יהיו במחנה. למה דווקא 14? מכיוון שלא הייתה לי סיבה למה לא לקחו אותי למחנה בגיל מוקדם יותר.

עכשיו הבנתם למה הופתעתי?

לאט לאט הרגשתי שהצבע אוזל מפניי.

אימא שלי קמה במהירות מהספה וזינקה לעברי. "הכול בסדר אלה?" שאלה בדאגה.
"אני מאומצת…" לחשתי.
"מה? לא שמעתי מה אמרת…" אמרה אמי בדאגה.
"אני מאומצת…" לחשתי שוב אבל טיפה יותר חזק.
"אלה, תדברי יותר ברור, אני לא מבינה" היא אמרה.

דמעות החלו לזלוג מעיניי.

"אני מאומצת!" צעקתי, קמתי במהירות ורצתי אל חדרי.
"אלה!" צעקה אחריי.
"תעזבי אותה, היא תירגע…" כירון תפס בידה.
"אתה לא… אתה לא מכיר אותה… היא לא!"

אימא שלי החלה להתייפח אבל אני לא שמעתי דבר, הדם פעם באוזניי. טרקתי את הדלת, נשכבתי על המיטה והדמעות זלגו מהר יותר.
כל הזמן מלמלתי לעצמי "אני מאומצת… אני מאומצת… אני מאומצת…"

בכיתי ובכיתי עד של נשארו לי דמעות ונרדמתי.