אדון הברקים- פרק 2 (אחרי ההקדמה)

זה היה ערב, בדיוק יום אחד אחרי תחילת החופש הגדול. שיחקתי במחשב כשלפתע נשמע צלצול בדלת.
רק אני ואמי היינו בבית. אבי פגש את החברים שלו ואחיי ישנו אצל סבתי. לא ציפינו לאף אחד.

הבטתי בעינית, אף אחד, אלא אם כן… הסתכלתי למטה, ניחוש נכון, בכניסה לביתנו ישב איש בכיסא גלגלים. היו לו זקן ושיער חום ועיניים חומות חמימות. בדיוק כמו דמיון שלי.

"מי זה?" שאלתי בקול הססני ולא מאמין.
"אמך בבית?" שאל האיש.
"מי שואל?"
"אם היא בבית, תגידי לה שברני מחפש אותה…"

ברני? מי זה ברני? ולמה הוא צריך את אימא שלי?

"רק רגע," אמרתי לאיש בכיסא הגלגלים והלכתי לקרוא לה.

דפקתי בדלת חדרה.
"כן?" נשמע קולה העמום של אמי מאחורי הדלת. פתחתי אותה. אימא שלי שכבה על המיטה וקראה ספר.
"אימא, יש מישהו בדלת. הוא בכיסא גלגלים ואומר שקוראים לו ברני…"
"ברני?!" היא שאלה ומבט מפוחד/לחוץ בעיניה.
"כן…" צמצמתי את עיני לכדי חריץ. "קרה משהו?" שאלתי.
"לא, כלום אלה." אמרה שוב באותו הקול. "את מוכנה בבקשה לקחת את המחשב לחדר שלך ולשחק בו שם?" היא קמה מהמיטה והניחה את הספר על השידה.

ניגשתי אל המחשב וניתקתי אותו מהחשמל בעוד שאמי פתחה את הדלת. הספקתי להעיף ב"ברני" הזה עוד מבט חטוף אחד לפני שנבלעתי בחשכת המסדרון. הוא הביט בי גם ולשבריר שנייה עינינו הצטלבו ואז הסבתי את מבטי חזרה.

אחת התכונות של האדם היא הסקרנות. כתבו עליה עשרות, אם לא מאות דברים. אחד המפורסמים שבהם הוא "תיבת פנדורה". בסיפור מסופר בעצם איך האלים, שבראו את האישה הראשונה, שלחו אותה אל אפימתיאוס הטיטאן (שברא את האדם הראשון יחד עם אחיו) שחשב שהיא מתנה שמעידה על רצון טוב אך בעצם היא הייתה עונש על זה שהשניים גנבו את האש ונתנו אותה לאדם (שאז היה עדיין מאושר). אפימתיאוס שמח והכניס את פנדורה לביתו בעוד שהוא מזהיר אותה שלא תפתח את התיבה שנמצאה בבית ובה המרכיבים שבהם לא השתמש בבריאת האדם. אך פנדורה הייתה סקרנית וכמובן שפתחה אותה. מתוכה זינקו אל העולם מחלות, ייסורים, קנאה וזעם. היא הזדרזה לסגור אותה אך זה היה מאוחר מידי ובתוך התיבה נשארה רק התקווה.

גם אני הייתי סקרנית, איך אפשר שלא? תדמיינו את עצמכם במקומי. חלק גדול מחייכם דמיינתם איך איש בכיסא גלגלים יבוא אל ביתכם, ידבר עם אמכם ואז ייקח אתכם למחנה החצויים. לא הייתם מצוטטים?

פתחתי את הדלת והתגנבתי אל המסדרון. לאט לאט קולות השיחה התבהרו.

"אלים אדירים! כמה אלה גדלה!" אמר הגבר.
"לא ענית לי על השאלה. למה באת רק עכשיו?" זה היה קולה של אמי, היא נשמעה כועסת.
האיש התחיל לגמגם. "נ… נ… נסיבות מיוחדות, א… א… את כבר יו… יודעת, לא?"
"זאוס?" השם העביר בי צמרמורת. צירוף מקרים או התגשמות כל חלומותיי? האיש נאנח. "איריס, אני לא שולט בפקודות שזאוס בוחר לתת לנתיניו. גם אם אני אנסה אני לא אצליח.
"בשמחה הייתי בא לקחת אותה בגיל 10 אבל הוא נתן לי הוראה מפורשת, הוא אמר שזה מסוכן מידי בשבילה…"
"מסוכן?! ניסית פעם לגדל חצויה מתבגרת, כירון? כאשר רק אתה יודע את הסוד הזה, וזה חתיכת סוד גדול, ולאט לאט היא מגלה אותו בעצמה?"

כירון?! המורה של פרסי?! הקנטאור המפורסם?!

"אנחנו לעגנו לה כל ערב על זה שהיא בכלל מעלה על דעתה שקיים עולם אחר מעולם בני התמותה… ככל שהיא קראה יותר ספרי פנטזיה היא האמינה בזה יותר. ניסינו להרחיק אותה מהם, אך ללא הצלחה." קול אמי היה מלא ייסורים.

אני ידעתי! כל הזמן הזה ידעתי! ליבי פעם בחוזקה. כל כך חזק עד שהתחלתי לחשוש שכירון/ברני ואמי ישמעו אותו.

"איריס, אנחנו חברים ותיקים, כבר יותר ממאה שנים, הרבה יותר, ואת יודעת שאני מבין עד כמה היה לך קשה, ועוד לגדל אחת כמו אלה…
"אנחנו עוברים זמנים קשים, אני מבין למה אצלך הם קשים במיוחד ואני מצטער ואני גם דואג לאלה. ואם כבר מדברים על אלה, מה שלומה?" שאל כירון/ברני בקול מעודד.
אימא שלי נשמה נשימה עמוקה. "בסדר, אתה יודע, לומדת לרכב על סוסים, מתכננת ללמוד סייף, מתכוננת לזמן שבו אתה תגיע לקחת אותה למחנה החצויים…" היא שלחה בו מבט נוקב, והוא התקפל בכיסא הגלגלים.

היה שקט לזמן ממושך ואז נשמע רשרוש נייר. כירון/ברני הוציא מעטפה בצבע תכלת שמיים מתוך כיס חולצתו. אימא שלי הביטה בה, ואז בו ולקחה את המעטפה ביד רועדת. היא סרקה את השורות בקצב קבוע ולבסוף הרימה את ראשה ודמעות עלו בעיניה.

"הגיע הזמן?" שאלה בקול רועד.
"הגיע הזמן." ענה האיש בנחישות.

רצתי לחדר וכל גופי רעד ואז נשמע קול אמי "אלה!" יצאתי מחדרי וצעדתי אל עבר הלא נודע…