אדון הברקים- פרק 12

בבוקר למחרת, התעוררתי והתמתחתי.

בהתחלה לא הבנתי איפה אני, אבל אז, נזכרתי בכל אירועי היומיים האחרונים.

יש לי מסע חיפושים היום!

קפצתי ממיטתי וחטפתי מכנסי ג'ינס מהתיק שלי. לאחר מכן שמתי לב שיש לי משהו על שולחן העבודה.
זאת הייתה החולצה הכתומה של המחנה.

חייכתי.

כבר כמה שנים אני מפנטזת על הרגע בו אלבש אותה…

התארגנתי מהר, ארזתי תיק עם כמה דברים ויצאתי לעבר הביתן המרכזי.

קסי, טום ורון כבר חיכו לי שם.

"היי!" אמרתי.
"בוקר טוב…" מלמלה קסי.
"שלום." ענה טום.
"אני עייף!" פיהק רון.

הסתכלתי על שלושתם.

"יצאתם פעם למסע חיפושים?" שאלתי.
"לא." ענתה קסי.
רון הנהן בהסכמה.
"כנ"ל." אמר טום.
"גם אני, מן הסתם…" אמרתי ובלב ניסיתי לעודד את עצמי. פעם ראשונה שאני יוצאת למסע חיפושים, ואני נתקעת עם שני ילדים שאני לא סובלת! נפלא, פשוט נפלא! לפחות אני עם קסי…

עמדנו ככה בשקט בכניסה לבניין המרכזי ואז הדלת נפתחה וכירון נתן לנו להיכנס.

הורדנו את התיקים, הנחנו אותם על הרצפה והתיישבנו מסביב לשולחן הפינג פונג.

"תגיד, כירון," התחלתי. "בפרסי ג'קסון לא היה כתוב שהחדר הזה משמש למפקדה *לא רשמית*?"
"כן…"
"אז למה עדיין יש לכם אותו?"
"אהבנו את המקום הזה, לא רצינו להפסיק להיפגש סביב השולחן הזה…"
"אה…"

הוא הוציא משהו מתחת לשולחן.

"קחי." אמר ודחף לעברי נדן חרב.

לקחתי אותו ושלפתי את החרב מבפנים.

זאת הייתה החרב שהרגתי בעזרתה את הגריפון.

לנדן היה כיס ובתוכו היה גליל עור.

"בשביל מה זה?" שאלתי והרמתי את הגליל.
"כדי לעטוף את הניצב שיהיה יותר נוח." אמר רון. "תביאי לי רגע…" אמר ולקח את החרב והגליל.
הוא היה זריז ותוך שתי שניות הוא עטף את הניצב בעור.

לקחתי את החרב בחזרה והחזקתי אותה.

"וואו! הרבה יותר נוח! תודה!" חייכתי אליו. אולי רון לא כזה נורא… "אתה בן של הפייסטוס?"
"כן…"
"בחרת חרב מעניינת…" אמר כירון.
"למה?" שאלתי אותו.
"כי בקנדורף, צ'ארלס בקנדורף התחיל להכין אותה. הוא לא הספיק לעטוף את הניצב -כמו שעשיתי עכשיו- כי הוא נהרג לפני." ענה רון.
"למה?" שאלה קסי.
"פרסי ג'קסון והוא הלכו לפוצץ ספינה מלאה מפלצות והייתה תקלה בתוכנית. בקנדורף הכריח את פרסי לעזוב אותו ולברוח, בעוד שהוא הקריב את עצמו." ענה כירון.
"איך קוראים לחרב?" שאלתי.
"אין לה שם…" ענה לי כירון.
"אז אני יכולה לבחור?" שאלתי וכירון הנהן. "אוקיי… מה אתם אומרים על- 'אסרפה'?"
לקח לרון, טום וקסי זמן לתרגם אבל כירון נראה מרוצה. "ברק." אמרה קסי. "ברק ביוונית."

חייכתי והנהנתי.

פתאום הופיעה הודעת איריס נט מול חמשתנו.

"כירון!" צעק בחור בגיל עשרים ושבע.

היו לו עיניים ירוקות כמו הים ושיער שחור כמו הלילה ובו פס לבן. הוא היה קשור בכבלי ארד שמימי, מוחזק לקיר אבנים. דמעות זלגו מעיניו.

"פרסי! מה בשם האלים קורה פה?!" קפץ כירון.

פרסי? פרסי ג'קסון?

"כירון! חטפו את ארבעתנו! את צ'ארלס, את סלינה, את אנבת' ואותי בסן פרנסיסקו! הם איימו להרוג אותם, כירון!" התייפח.
"פרסי! תירגע! אלים אדירים!" צעק עליו כירון. "תסביר לי לאט מה קרה."
"אין לי הרבה זמן!" אמר.
"אז תתחיל!"
"יצאנו לטיול מרומא החדשה לסן פרנסיסקו כדי להראות לצ'ארלס וסלינה את העיר. כשהגענו כמעט חזרה לרומא משהו תפס אותי מאחורה. אנבת' תפסה סכין אבל אז הגיעו שתי אמפוזות ותפסו את התאומים. הן איימו להרוג אותם אם אנבת' תנסה לשחרר אותי. ניסיתי להשתחרר בעצמי אבל לא הגעתי לאנקלוסמוס וזה היה קיקלופ בוגר, מי שתפס אותי. הם עילפו את ארבעתנו וכנראה העבירו אותנו בדרך כלשהיא. הם לא שמו לב שהתעוררתי בדרך אז הקשבתי לחלק מהשיחה של החוטפים. אנחנו בגראנד קניון, כירון! מה אני אמור לעשות?!"
"קודם כל, תירגע!!!" התעצבן כירון. "יש פה ארבעה חניכים שיוצאים למסע חיפושים, הם יבואו לעזור לכם."

פרסי נראה מופתע. רק עכשיו הוא שם לב אלינו.

ארבעתנו ישבנו בפיות פעורים עד לרצפה, לא כל כך מבינים מה קורה פה…

"היי." אמרתי.

פרסי הסתכל עליי מופתע מהאומץ. כמה פעמים אנשים עומדים להסתכל עליי מופתעים?! זה מתחיל לעצבן.

"זאת קסנדרה, היא הבת של אפרודיטה. זה רון, הבן של הפייסטוס. זה טום, הבן של אפולו. וזאת…" נשם. "אלה, הבת של זאוס…"

פרסי בחן אותי.

"זאוס, אמרת…" שקע במחשבות.
"פרסי! זה לא זמן לאבד ריכוז!" אמר כירון.
"סליחה, אני לא שולט בזה!" התנער. "אני לא יודע איפה האחרים!" אמר.
"אנחנו נעזור, אל תדאג." כירון סלח.
"אל תדאג?! הם עלולים לענות אותם!"

הסכמתי אתו. במצב שלו, לא נראה לי הגיוני להגיד "אל תדאג".

לפתע פרסי השתתק.

"מה שלומך, חצוי קטן? רוצה לדעת מה שלום משפחתך?" נשמע קול עמוק ברקע.
מבט מבוהל הופיע בעיניו של פרסי. "כירון, אני חייב לסיים! הם פה!" אמר בבהילות וההודעה נגמרה.

שקט השתרר בחדר.

"טוב…" אמר רון.
"יש לנו יעד." ניסתה קסי להסתכל על חצי הכוס המלאה.

אבל אני הייתי המומה מידי. זה היה פרסי ג'קסון. הוא דיבר אתנו. הוא חטוף. הוא כנראה התחתן עם אנבת'. הם הולידו תאומים שנקראים צ,ארלס וסלינה, כנראה על שם אלה שמתו במלחמת הטיטאנים. אני לא מספיקה לעכל הכול!!!

"אלה, הכול בסדר?" שאל אותי כירון.

הנדתי בראשי.

"איך הכול בסדר?" שאלתי אותו. "לפני יומיים גיליתי שאני חצויה. אחרי זה הגעתי לכאן והרגתי גריפון. גיליתי שאבא שלי הוא זאוס ושאני אומצתי. המשפחה שלי לא זוכרת אותי. ראיתי שני חניכים מתים ובסוף, ראיתי את פרסי ג'קסון, הגיבור מהספר האהוב עליי וגיליתי שהוא נחטף ושאני יוצאת למסע חיפושים להציל אותו. איך לעזאזל הכול בסדר?!?!" התעצבנתי.
"טוב…" מלמל כירון. "כשאת מנסחת את זה ככה, באמת לא הכול בסדר…"

גלגלתי עיניים.

"למה התכוונת כשאמרת שראית שני חניכים מתים?"
"לשום דבר…" עניתי והבנתי שגיליתי יותר מידי. אני לא יודעת איך כירון מגיב אם הוא שומע על כך שמישהו המרה את פיו.

שוב היה שקט.

הרגעי שקט האלה מתחילים לעלות לי על העצבים.

"אבל יש לנו יעד!" קסי ניסתה לעודד אותנו שוב.
"כן, יש לנו יעד…" לחש טום.