אדון הברקים- פרק 11

רייצ'ל עצמה את עיניה וכשפקחה אותן שוב, הן חזרו להיראות רגילות.

"איך אני שונאת את זה…" מלמלה לעצמה. "אפילו לא משלמים לי על זה…"

כירון הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו ולבסוף שנינו הסתכלנו על רייצ'ל.

"זאת נשמעת נבואה דיי מפחידה…" לחשתי.
"אלה," פנה אליי כירון. "את מוכנה לצאת החוצה בבקשה?"

הנהנתי, קמתי ויצאתי מהמערה כשבראשי, לצד זיכרון המראה המוזר שנגלה בפניי לפני רגע מתגבשת החלטה.

אחרי שעברתי את הווילון ועיניי הסתגלו לאור, אימצתי את אוזניי להקשיב לשיחה שהתנהלה בפנים.

"היא לא יודעת על הנבואה האחרת." אמר כירון.
"אתה מתכוון לספר לה אותה מתישהו?" רייצ'ל שאלה אותו.
"כמובן! כשיגיע הזמן המתאים." אחרי כמה רגעים של שקט המשיך, "יש לי ניסיון עם נבואות כמו השלישית הגדולה… אל תדאגי."
רייצ'ל נאנחה. "לפעמים אני מרגישה כאילו לכל הילדים של הבכירים יש בעיות בחיים." כירון נאנח גם הוא. "אני דיי בטוח שלא רק את מרגישה ככה…"
"תקרא לה." אמרה רייצ'ל ואני הסתובבתי והסתכלתי על הנוף כאילו לא שמעתי כלום.

אחרי כמה שניות, שמעתי את הווילון הסגול מוסט מאחוריי. הסתובבתי אל כירון שהזמין אותי להיכנס פנימה שוב.

"אנחנו נספר לשאר החניכים על הנבואה הערב." אמר כירון.
"גם אני באה!" אמרה רייצ'ל.
"מעניין איך הם יגיבו." אמר.
"הם בטח יריבו מי ייצא עם אלה." ענתה.

אבל אני שתקתי, שקועה במחשבות.

כעבור כמה דקות של שיחה ארוכה של רייצ'ל וכירון על שייקספיר (כאילו, איך המלט מעניין אותם עכשיו?!) כירון ואני היינו בדרך למטה למחנה.

"לכי להתארגן לארוחת הערב…" אמר לי כשהגענו לבניין המרכזי.

הסתכלתי על השמש השוקעת בשקט.

"בסדר." אמרתי לבסוף וניגשתי לביתן שלי.

כשגמרתי להתקלח, להתלבש וכל מה שעושים לפני ארוחת ערב במחנה (אין לי ממש כוח לפרט מה…) הלכתי לבד לחדר האוכל. הפעם, לצד השולחן הארוך בסוף האולם, ישבו המורים שמאמנים את החניכים, כירון (שבעצם עמד) ולידם ישב גבר שלא היה בארוחה הקודמת שלי.

הוא היה לבוש בחולצת הוואי בדוגמת פרחים, מכנסיים קצרים ונעלי ספורט תכולות עם גרביים אדומים. הייתה לו כרס גדולה, שיער שחור (כמעט סגול) ופנים סמוקות ולידו עמד סאטיר רועד (חצי עז חצי אדם) שהוריד לו ענבים מהאשכול והושיט לו אותם אחד אחד. הבנתי שזהו דיוניסוס אל היין, או כמו שכולם קוראים לו כאן- מר ד', מנהל המחנה.

זה רק היום השני שלי פה ואני מרגישה כבר כאילו עבר יותר משבוע. חשבתי לעצמי בעודי אוכלת פשטידת פטריות ויושבת לבד בשולחן של זאוס.

וגם מעניין מי יצטרף אליי במסע החיפושים…

התחלתי לדמיין כל מיני דברים בבועות הפנטה שלי. בעיקר פרצופים של חניכים נלחמים לידי נגד דרקון. בכולם הופיעה קסי. היא חייבת לבוא איתי.

אוי, איך הייתי שמחה עכשיו לוותר על התענוג של נעיצת כל המבטים בי ליד המדורה.

אחרי ארוחת הערב (שלקחה שנים!) כולם הלכו אל טריבונות האבן אבל דיוניסוס החליט לפרוש.

"ערב טוב לכולכם!" אמר כירון כשהתיישבנו והיינו בשקט סוף כל סוף.
"יש לי עוד הפעם כמה הודעות להודיע לכם." המשיך ונשמעו כמה קולות מתלחששים.
"היום קיבלנו נבואה על מסע חיפושים," אמר והמדורה שהייתה עד עכשיו ירקרקה הפכה לצהוב בוהק. "את המסע תוביל אלה." המשיך ואני התכווצתי במקומי.

מאות מבטים ננעצו בי וכולם התחילו לדבר בבת אחת.

"שקט!!!" צעק כירון וכולם נרגעו לאט.
"אני אצטרף!" נשמעה פתאום צעקה וקסי נעמדה והסתכלה עליי בחיוך. המדורה שינתה את צבעה לכתום.
"וגם אני!" צעק טום, קם ושלח מבט מעצבן במיוחד לעברי.

אוי ואבוי לי…

"גם אני רוצה!" קם לפתע רון והביט בכולם עם כזה מבט מתריס שאף אחד לא העז להתווכח.

המדורה נהפכה לאדומה והגיעה לגובה של ארבעה מטרים.

בבת אחת כולם החלו לדבר.
"למה הם?!"
"גם אנחנו רוצים לצאת!!!"
"למה שמישהי שהגיעה רק אתמול תוביל מסע חיפושים?!"
אבל פתאום, ללא שום אזהרה, נשמעה צרחה מקפיאת דם של נערה מאזור הביתנים.
לא עברה שנייה ואחריה נשמעה צעקת נער הקורא לעזרה.

כולם סביב המדורה התלחששו בבהילות.

הסתכלתי על כירון, הוא נראה מודאג.

"חכו כאן! רייצ'ל, תשמרי עליהם לרגע, בבקשה…" אמר בבהילות ודהר אל המקום ממנו נשמעה הצעקה.

מטבעי אני לא נוהגת למלא הוראות שניתנות לי, אז החלטתי לעקוב אחריו.

רייצ'ל שמה לב אבל העלימה עין.

קמתי בשקט, התגנבתי החוצה ועקבתי אחרי כירון.

באמצע הדרך יצא דיוניסוס מהבניין המרכזי, לובש חלוק שינה (לא ידעתי שאלים ישנים) ומשפשף את עיניו בעייפות.

"מה קרה?" שאל תוך כדי שהוא מחניק פיהוק גדול.
"באמצע ההודעות שלי נשמעו שתי צעקות מכיוון הביתנים. נער אחד קרא לעזרה." ענה לו כירון.
"זיהית את הקולות?" שאל מר ד' בדאגה אמתית.
"אם כן, אני מקווה מאוד שטעיתי…" כירון ענה במסתוריות והמשיך ללכת כשמר ד' צועד לידו.

כעבור כמה שניות מתום השיחה שלהם נשמעה אנקת כאב מהביתן של ילדי דיוניסוס.

שלושתנו הפננו את מבטינו לשם והמחזה שראינו היה מחריד.

חור ענקי הוטבע בדלת שנתלשה מציריה ואבק זהוב פוזר בכניסה.

כירון ודיוניסוס רצו מהר פנימה, מדלגים מעל הדלת השבורה.

עברו כמה שניות ופתאום עלה קול צעקה שנייה מהביתן. זה היה דיוניסוס.

"לאאא!!!!!! " צעק בקול שבור ובוכה.

אני התכווצתי במקומי. יכולתי רק לדמיין מה הם רואים.

כעבור כמה דקות שבהן הדבר היחידי שנשמע היה הבכי השקט של מר ד' (לא ידעתי מה גרם לו להישבר כל כך), יצא כירון מהביתן, נאנח ודהר חזרה לחניכים המודאגים.

חיכיתי עוד דקה אחת והתגנבתי לתוך הביתן.

היו בו חמש עשרה מיטות, שעל כל אחת מהן מצעים בצבע ירוק בהיר. על הקירות, השולחנות והכיסאות צמחו ענפי גפן מטפסים. מפעם לפעם הופיעו אשכולות ענבים עליהם.
במרכז החדר שכבו שתי גופות, אחת של נער והשנייה של נערה. כתם דם התפשט על אזור הלב של השניים. לשניהם היה שיער חום בהיר ולחיים סמוקות. הם החזיקו ידיים. מעליהן התכופף דיוניסוס, בוכה חרישית.

התקרבתי בשקט, נזהרת לא להפריע והתיישבתי בשקט לידו, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

ישבנו ככה כחמש דקות בערך עד שהוא פצה את פיו.

"מה את עושה?" שאל אותי בקול שבור. לא ידעתי איך לענות לו.
"למה את לא עם כל החניכים האחרים?" ניסה עוד הפעם.
"אני לא ממש מקשיבה להוראות שנותנים לי…" עניתי.
"יש לך אומץ, את…" אמר. "איך קוראים לך?"
"אלה קרייסר."
"לאה מייסגר…"
"אלה קרייסר." תיקנתי אותו.
"מה שתגידי…" נאנח. "הבת של מי את?"
"זאוס." אמרתי ושתקתי. "מה קרה?" שאלתי לאחר כמה רגעים נוספים של שקט.
"התאומים שלי מתים…"
"למה?"
"מאיפה אני אמור לדעת?!"
"אתה אל, לא?"
"אז מה? זה שאני אל לא אומר שאני יודע הכול!"
"סליחה… אני חדשה, הגעתי רק אתמול, מאיפה *אני* אמורה לדעת?"
"תגידי, את באת לעודד אותי, לא?"
"כן."
"אז למה את מתווכחת איתי?!"
"לא יודעת." נאנחתי. יש לי מנהג מוזר להיכנס לוויכוחים סתם. "אהבת אותם?" שאלתי. לא היה צורך להסביר למי התכוונתי.

מר ד' הרים את מבטו והסתכל עליי בפעם הראשונה. הוא נראה מופתע.

"הבת של מי את?" שאל שוב.
"זאוס." הוא שקע במחשבות. "בת כמה את?"
"13 וחצי… למה את נראה מופתע?"
"אני לא נראה מופתע." אמר ומיהר להחליף את הבעת פניו.
"בטח…" אמרתי בשקט.
"כן אהבתי את התאומים."

הנהנתי בהסכמה.

"אני יודע שאת עומדת לצאת למסע חיפושים עם עוד שלושה ילדים. שתדעי שמסעות חיפושים עם ארבעה ילדים אף פעם לא נגמרים טוב…"
"מה זאת אומרת לא נגמרים טוב?"
"תמיד צצות בעיות בדרך."
"יש לך טיפים?"
"בוודאי! איזו שאלה. תנסו לא למות…"
"ועכשיו ברצינות."
"זה היה רציני לגמרי."
"אני ממש מאמינה לך."
"מה שאת רוצה."
"אז יש לך טיפים?"
"כן."
"והם…" עודדתי אותו.
"תמצאו אוכל, תמצאו מים, ותדעו לאן ללכת אחרי שאתם יוצאים מהמחנה…"
"תודה." אמרתי למרות שידעתי שהטיפים לא יעזרו לנו בכלל, לא הייתי צריכה את מר ד' בשביל לחשוב עליהם.

דיוניסוס חזר להסתכל על תאומיו, דמעות זולגות מעיניו.

ישבנו ככה עוד כמה דקות.

"אני צריכה ללכת…" אמרתי. "יש לי מחר מסע חיפושים שאני צריכה להתאמץ לא להיהרג בו…" קמתי והתעטפתי בסוודר שלבשתי.
"להתראות…" לחש לי. "תחזרי בשלום."

הסתובבתי וחזרתי לביתן אחד, הביתן של זאוס.