פצפצים

רואים רק היד החיוורת שלי. שקטנה כל כך יחסית לגיל, לגובה והיכולות שלה. והיד הקטנה הזאת החזיקה פצפצים. מלבד היד והפצפצים ישנו רק חושך, שחור במיוחד. רואים רק אותם. אין שום ציפייה משום מה, אפילו רצון לנפץ אותם. עד ש.. פוף. אחד התנפץ. זה היה מרגיע עד שדבר מה בין צמרמורת לזרם חשמלי הכה בגופי. והיד לפתע כבר לא נשלטת והיכ מנפצת עוד ועוד. הבועות הקטנות שמכילות בתוכן אוויר דחוס מתנפצות בצלילים נעימים. רק… רק חבל מאוד שכל פעם אותה תחושה נוראית אחזה בי לאחר כל התנפצות. חבל שאינני שולטת. למה הייתי חייבת לנפץ אחד?! אני רוצה לעזוב את זה ולברוח אבל היד מכנית מנפצת עוד ועוד. ויחד איתם מתנפצות עוד תקוות ועוד חלומות. "חכו!" אני רוצה להגיד. אבל אני זאת שלוחצת על הפצפצים. גם אם לא אני שולטת בכך.