על אלוהים מביט בי

במקור היינו כולנו בני אדם: אני ואת וגם הדס השכנה עם הכלב

וגרנו בבתים קטנים בבניינים גדולים

ובמקור זה היה כמו שזה צריך להיות: כולנו היינו מופשטים ופשוטים

ויום אחד הבטתי בך באור; שמש שוטף הכול באמת אמיתית

והיית יפה ובלתי נראית כמעט

וידעתי שאת לא אנושית עוד: את אלוהים או את פיה או את חלום

והחזקתי את ידך הכמעט בלתי מוחשית

ולחשת לי:

כולנו נהיה יום אחד רוח כמו רוח נושבת בעלים אבל לא, כמו רוח משחקת בשיער אבל לא, כמו רוח בסדין לבן של הולווין אבל לא, הלוואי אבל לא, אבל לא

והחזקתי את ידך בעדינות כי פחדתי שתתפרקי לשברים של קרני שמש

של קשתות

וכשחזרתי הביתה נזהרתי כמו שצריך להזהר:

מהאש בכיריים מהסכין החד מהדס השכנה הדוממת כפסל

ושכבתי במיטה והחושך היה כבד עלי

זכרתי שאמרת רוח כאילו הרוח נושבת דרך המילה וזכרתי את ידך: מלטפת נעלמת

וחשבתי על אור וחשבתי על אלוהים מביט בי בעינייך