על אדם שנאבד בתוך עצמו

הוא נאבד בתוך עצמו,
שומע את הד קולו,
קורא אי שם
לעצמו.

~~~

עמדתי, הפנים שלי הביעו באופן מדויק להפליא את ההפך ממה שבאמת הייתי. החזקתי את היד שלי, הכנסתי את היד לכיס.. אני הרגשתי את הצלקות שם. הבטתי אל האנשים שלא היה להם מושג מה עובר בראש החולה הזה,הם חשבו שיש להם מושג. חייכתי קלות, חיוך שהיה בהחלט לא שפוי ואז פשוט

ריק.

"על מה אתה חושב?" היא התיישבה לידי וחייכה אלי. "איך אתה?" ואני שוב חושב איך אפשר לשאול את השאלות האלו. "על כלום, בסדר." על יותר מידי, אני לא הייתי בסדר כבר הרבה זמן. אני מסתכל עליה, מחפש לראות את הטימטום שמונע ממנה לראות או להבין. מחפש לראות את החוכמה שאולי יכולה להציל אותי או לפחות לנסות להציל אותי. "דיי להתבודד, אני מבינה שקשה לך. בוא לפחות תשב איתנו." מקשיב לה בצייתנות, היא לא תבין שזה לא מה שיעזור. הדבר היחיד שכן עזר היה בדיוק מה שגרם לי לא לישון לילה שלם ולהרגיש גועל כל כך עצום מעצמי ועל מה שעשיתי לעצמי שנרדמתי בעודי עדיין מרגיש בחילה. הפעם ידעתי שלהביע את הגועל שלי על עצמי אני צריך במקום שלא יראו. "הצלקות על היד שלך כמעט החלימו." היא אמרה לפתע בדאגה משולבת באושר. שדים ורוחות יש לי צלקות אחרות, כאלה יחלימו ואחרות יופיעו. "כן." השאר שמעו גם, מעגל החברים הקרוב שלי. "אנחנו גאים בך, בואו נלך לחגוג את זה." הם היו חוגגים גם ללא סיבה, ואני חושב שזה חולני לחגוג את מה שהם רוצים לחגוג הפעם. "אני צריך לחזור הביתה." הם הביטו זה בזה. "אבל אנחנו ממש התרחקנו מהאזור שלך, אל תלך לאיבוד." התחלתי ללכת. כבר הלכתי לאיבוד.