סוף רע

זה יהיה סוף רע?
אם אני אמות
כאשר ראשי מונח
בתוך חבל תלייה.

~~~

"עוד פעם בבית?" שאלה אימי בעודה מתאפרת ואני עומד מאחוריה, מנתק את מבטי מהשתקפותה במראה. היא שנאה כשאנשים הסתכלו עליה מתאפרת, לובשת את המסכה היום יומית שהיא חשבה שהופכת אותה ליפה יותר. רגשות האשמה על כך שלא באתי לבית הספר כל כך הרבה הכו בי בגלים שלא יכולתי להתמודד איתם. "כן, אני לא מרגיש טוב." רציתי להגיד שאני לא מרגיש טוב בפנים, למרות שזה כבר נראה מובן מאליו אז שתקתי. "שקרן גרוע." היא אמרה בטון נחמד אבל הייתה בו גם נזיפה קלה. לא ידעתי שאפילו משהו כזה יכול לגרום לי להרגיש רע. "מצטער." אמרתי וחזרתי לחדר, למיטה, למחשב, לחתול. יפסלו לי את המקצועות האלה בסוף. אני מחסיר חומר שאני לא אדע איך להשלים אחר כך. אני מאכזב את המורים שלי. אני מאחר בהגשת עבודות. אני לא מתכונן למועדי ב' שאני צריך לעשות השבוע.

תפסיק לחשוב.

דיי.

תפסיק.

אימא הלכה שנינו אמרו זה לזה בהצלחה. אני צריך להצליח בכל כך הרבה דברים, כי אני לא טוב באף אחד מהם. אני צריך לאהוב את עצמי, אני צריך להירגע, אני הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה כלום. הבטחתי שלא אחשוב על דברים כאלה. תירגע. תירגע. תירגע. אל תיגע בסכין, אל תיגע. אני לא נוגע ברגע שאני נזכר שזרקתי אותה, ואני סתם בוהה בקופסא הריקה.

שתיקה.

"יש אנשים שמתאימים פחות לעולם הזה." אני אומר לפתע, מרגיש כמו בסרט תיעודי זול ומביט למראה, רואה בדיוק את הבן האדם שאולי מתאים לעולם הזה אבל לא באמת שייך לכלום. לא באמת שייך לעולם הזה. מתאים או לא. אבל לא שייך. "יש סוף רע וסוף טוב." אני מתקרב יותר למראה ונוגע בה בדרמטיות נוטפת ציניות. "סוף טוב.. זה אם אמות מאוחר. מוות טבעי נניח. אבל האם זה באמת סוף טוב אם אתה חווה עינויים נפשיים עד מותך?" אני מרחיק את היד מהמראה. "סוף רע. הסוף עצמו כואב, אבל הוא יפסיק משהו. יפסיק." אני דופק את היד במראה. היא לא מתנפצת. אני לא נפצע. אני רק נופל באופן מגושם, עצבני, חסר אונים, צמא לדם, על הרצפה. אני שונא את הפרצוף שמביט בי ואוהב אותו. עם הפנים ההלו אני יכול לחיות אבל מה שאני רואה בתוך העיניים המטורפות הללו הוא זה שגורם לי לחשוב,

במה אבחר בסוף?