נטל
כשאת מסתכלת בעיניי – מה את רואה?
עצב דיכאון אשמה כעס חולשה?
כן, בטח, בעיקר.
אבל את לא מבינה אותי.
כשבכיתי כשלא נתת לי ללכת הביתה
להישאר לא הסב לי עצב.
זה פשוט שהעדפתי לבכות ולהיות עצובה מאשר להכניס לך אגרוף.
כי אני צריכה לנצל אותך. שתדעי שזה מה שאני עושה.
היצור הזה בפינה שבור לרחמייך באמת מרגיש גאווה. גדול עלייך. ושאת טיפשה. הרבה בוז וניבזיות, לסמרטוט ריצפה.
וכל הפחד האשמה והחולשה הם תחליף זול לשנאה.
היצור בוכה כי הוא מעדיף לרסק את עצמו מבכי מאשר לרסק אותך. אבל חכי אני אשים את הידיים שלי עלייך. כל הגרון שלך. בחושך. אם לרגע תראי אותך בעיניי…
את תוכלי להתחבר ולהזדהות עם הקורבן שלך שרואה שאת ביריון. ואז הנטל הזה ישאר עמך לנצח.
תגובות (5)
אהבתי. ראיתי בכתיבה שלך כאן משהו קצת סקסי (תתעלמי חח).
חחחחחחחחחח נקודה מעניינת. תודה!
הרבה דברים בקטע לא ברורים לי.
למשל השורה: "כי אני צריכה לנצל אותך. שתדעי שזה מה שאני עושה."
אפילו לא מי הדוברת. (אני חושב שזו הקורבן ולא הביריון)
מה שטוב פה זה הרגשות הגולמיים שהקטע מביע. הרגשות חזקים מאוד.
אני מניח שהסיפור מתאר רגשות של מישהי לאחר שמישהי אחרת הייתה בריונית כלפיה. השורה על "לא נתת לי ללכת הבייתה" מרמזת על כך שהבריונית היא בעמדה של סמכות כלפי הדוברת (בוסית? מפקדת?). מעבר לשורה הזאת אין רמז לאירוע שקרה. חסר לי איזכורים למציאות: שברי תמונות ממה שקרה. אולי תיאור של איזה מבט או תנועה שלה, של אמירה…
טוב, לא ממש הבנתי את הסיטואציה, אבל נהניתי לקרוא… (כלומר, זה קטע יפה)
ממש אהבתי,ממש!