מילים

היא אוהבת לדבר, ככה היא טוענת, אוהבת לדבר כל כך שהיא לא מפסיקה. אני חופרת לך? היא שואלת, ואז צוחקת צחוק קצר ומיד ממשיכה לסיפור הבא.

היא אוהבת לדבר על תאוריות קונספירציה, על אנשים ברחוב, על מאורעות האתמול, על אמא שלה ועל עצמה.

היא אוהבת לסבך אותי במיליון תאוריות משולבות, כל כך הרבה חרא מגוחך שהיא מפתחת עד שכמעט נשמע לי הגיוני. היא אוהבת לפתוח דברים עד הסוף, לנתח דפוסי התנהגות, לרדת על אנשים ברחוב.

כשהיא מסטולה היא מדברת אפילו יותר, היא גומאת קילומטרים של דיבור בדקה, המוח שלה מסתבך לתוך עצמו כמו מין מבוך, ותמיד קשה לי להבין אותה, במיוחד אם אני מסטול בעצמי.

היא אוהבת דברים מתוקים, נניח שוקולד, וסוכריות קטנות ששמים על עוגות בדרך כלל, היא אוהבת ליצור ערימות קטנות שלהן בכף היד ולשפוך אותן לתוך הפה. היא אוהבת את צבעי הפסטל שנצבעים לה על כפות הידיים, פעם תפסתי אותה מנסה לצבוע את הלחיים שלה איתן, והיא צחקה וסיפרה לי סיפור על פיות שנמשכו לצבעי הפסטל שהשטן צבע בהן את שערי הגיהנום.

היא אוהבת סיפורים על פיות ועולמות אחרים, היא אוהבת שמספרים לה סיפורים והיא אוהבת להמציא אותם ולספר אותם בעצמה. היא טובה בזה.

היא אוהבת להתנשק והיא אוהבת סקס אבל היא שונאת להתפשט והיא שונאת שהאור דולק. היא אוהבת לדבר על עצמה והיא שונאת לדבר על עצמה והיא אוהבת לספר לי סיפורים. היא אוהבת שאני מקשיב לכל מילה שלה. היא אוהבת שאני אוהב אותה; אני לא חושב שהיא אוהבת אותי.

היא שונאת להשאר לבד. היא שונאת שתיקות, היא שונאת שאומרים לה משהו עליה. היא שונאת מחמאות והיא שונאת ביקורת והיא שונאת את עצמה.

לפעמים יכולים לעבור ימים בלי שתגיד מילה. אני צופה בה ושותק כי אני לא יודע מה לומר לה כשהיא לא מגיבה. היא צופה בחלקים קטנים ונקיים בעור שלה ואני יודע שהיא חושבת לזהם אותם.

היא שונאת את העור המזוהם שלה, והיא אוהבת לקרוא לזה ככה, כי לחתוך זו קלישאה. היא שונאת את העור הנקי שלה, היא אוהבת לחרוט בו חריצים קטנים עם הציפורניים אבל היא שונאת ששואלים אותה מה קרה. היא אוהבת את עצמה הרבה אבל גם שונאת. היא צובעת את כפות הידיים שלה בצבעי פסטל ולפעמים היא בוכה.

היא אוהבת לדבר, ככה היא טוענת. לפעמים אני חושב לומר לה (אבל שותק) שהיא לא צריכה לפחד כל כך מהשקט.