מילותיי אינן כרים וכסתות

מילותיי אינן כרים וכסתות,
הן אינן שמיכות פוך מלאות בנוצות.
הן אינן סוודר צמר כבשים לבנות,
הן אינן מעיל חורף בקור הלילות.

אל תאשרן, אל תאמצן. אל תאמר להן דבר.

מילותיי אסירות מעונות וקדושות,
הן פושעות קשוחות במאסר ניירות.
הן לוחשות בתא תפילות מוזרות,
הן מתכננות בלילה בריחות נועזות.

אל תאמר להן דבר. השאר אותן לבד.

מילותיי מונות בשקט שניוֹת,
הן משביעות לעזרתן את זרמי רוחות.
הן נואשות לשאוף את אוויר האורות,
הן נכונות לפרוץ את החומות הקסומות.

השאר אותן לבד. התאזר בסבלנות. (שלוש, שתיים…)

מילותיי מכונות ברזל פראיות,
הן נוטות בקלות לשבור מוסכמות.
הן שורפות עננים בכנפי אש כואבות,
הֵן לְים האינסוף דרכיהן מוכנות.

התאזר בסבלנות. (עכשיו.)

אם נברח איתן יחד, חווה ואני,
אל מעבר המזרח המשני הסודי,
נפגוש גם אנחנו בסבל, ונאהב לכאוב.
הן שם מילותיי לאט נשכחות אל הנצח,
נשתוק אותן שם ונכאב לאהוב.