לחץ

אני נכה של לחץ. אני משועבד לו. קשור באלפי חוטים מסובכים, בחשכה מלאה בדממה אשר נשימותי מפרות כל שנייה. כל חוט קשור למשקולת מפלצתית, שאני צריך לנסות להחזיק בעזרת החוטים, כדי שלא תיפול עלי, או על חיי, או חבריי ומשפחתי. אני מיישר את הגב ועומד זקוף, לא מביט בתחתית שהייתה המראה היחיד שהכרתי. אך שנייה עברה, או שתיים, הגב כואב והעמידה הזקופה היא עוד משקולת חדשה, שבהתחלה נראתה לא כזאת כבדה אבל נשברתי בהתנשפות חדה, מפר שוב את הדממה שחלחלה עמוק לתוך העור, מאיימת לפורר, להרוס, לשבור. לא יכול עוד שנייה לסבול, אבל אמשיך ואעמוד מול המשקל. כמו אטלס העומד על הר, אך בתוך תאום המלאה בחוטים, קולות וזכרונות שרציתי לקבור לנצח שם. אך איני מחזיק את השמיים, איני מחזיק בדבר בעל משמעות כה רבה. אני פשוט מחזיק בהכל, נידון למאסר עולם בתחתית תאום, מעלי לא שמים אלא משקולות. הדבר היחיד שהן עושות הוא להחזיק את תחתית התאום, הלא דומה בשום אופן לשמיים. אין בה כוכבים, אין בה עננים או שום דבר שיענג את העיניים. רק פחד, כה קודר עד כי סופג את כל טיפת כוחי.. להחזיק את המשוקולות שבתוכי.