ככה גדול ככה קטן ככה שמועות ככה נפל
הדפיקות על דלתי ממשיכות
אבל אני עוד נועל
אני רוצה שקט, אני רוצה לסבול
אני רוצה עוד מסך שממנו אוכל לראות
ואם אשכח עינייך אשכח להיזכר
הדפיקות ברקע מתחזקות
עוד דלת נופלת, עוד דלת לעבור
אבל החלל קטן כול פעם
הדלת קטנה כל פעם
אני שומע אותם מתקרבים
מחפשים אחרי אור בסוף המערה
אבל אותי ימצאו ואני לא אור ולא חושך
עוד דלת נופלת, עוד דלת לעבור
עוד החלל קטן אבל התרגלתי כבר
כזה מבנה ענק וכזה אוצר קטן
אני יודע שזו הדלת האחרונה
הם פה, הם כאן
אני מחזיק בזיכרון ומהדק את האוצר
עוד דלת נופלת וכאן מולנו האור
גופה עם חיוך שהשתמשה בהכל
והאוצר…
תגובות (8)
חתיכת תמונה דפקת לעצמך
דפקתי תמונה שהייתי דופק
יא גברמלך
אהבתי מאוד, במיוחד את הפסקה האחרונה למרת שהייתי מוותרת על האוצר.
אבל בטח פשוט פספסתי את המשמעות שלו.
לא בטוחה שאפשר לומר "נקטן", בכל אופן אהבתי את הקטע ובמיוחד את השורה "ואותי ימצאו אבל אני לא אור ולא חושך"
תוקן תודה
אבל האוצר הוא כל הקטע. הרי למה 'הם' עוברים את כל הדלתות? כדי להגיע ל"אור", לאוצר שלו. אבל הבעיה היא שהאוצר הוא לא מה שהם חושבים שהוא – "לא אור ולא חושך". ובסוף מגלים שהאור המדובר הוא גופה (שמסמלת את החושך) עם חיוך. האוצר שמור בתוכה, אבל היא כבר הלכה. או שמא האוצר הלך איתה ביחד?…
לא דייקתי לגמרי. האוצר הוא זיכרון, אבל הזיכרון קשור לגופה – שמתה.
הוא הגופה, הוא שמר עליה כל כך חזק שאף אחד לא יגלה, כך שמת. אבל הזיכרון מת עם האנשים. אין אוצר.
אמנם אני חושבת שהנשמה יצאה, כי בסוף כתוב "וכאן מולנו", גוף ראשון רבים, כאילו הם מסתכלים מבחוץ על הגופה. כלומר, עדיין יש חיות. ואולי יש/יהיה אוצר חדש.