י’3

"האם פגעת בעצמך שוב?" שאלה היועצת, מבטים חודרים. אחד מקדימה, של היועצת, אחד משמאלה והפעם של לא אחרת מאשר אמא שלה. "לא." היא הרגישה כמו השקרנית הכי גרועה בעולם, אבל הן הניחו לה כמעט בקלות רבה מידי. היא לא רצתה להאמין בזה שהן לא הבינו שזה שקר, היא רצתה לחשוב שרואים עליה ושיכולים לעזור לה, שיכולים לעשות את העבודה שהיא כל פעם מחדש לא מצליחה לבצע. היא לא יכולה לטפל בעצמה, כי אם היא תטפל בעצמה היא תמות ביסורים. "טוב, אם ככה הפגישה הסתיימה." אמרה היועצת בחיוך, מורידה את ידיה מהשולחן. "את ילדה מקסימה, אל תדאגי שמה את חולת נפש, מה שיש לך זה לא דכאון. דכדוך ולחצים זה אופייני לגמרי בגיל ההתבגרות." מהנהנת, כמובן שזה אופייני. כמובן שזה בסדר עם מתלווה לזה פגיעה עצמית ומחשבות אין סופיות ואובססיביות לגבי כל סוגי הפגיעה. כמובן. "תודה לך," היא אומרת, בראשה רואה את כל הפצעים שהופיעו על עורה מאז הפעם הראשונה שזה קרה. הן יודעות רק על הפעם הראשונה. הן לא יודעות כמה שהיא מטורפת. הן לא יודעות. היא גם לא תספר להן. ולכן היא מחבקת את אמא שלה ולאחר שהן נפרדות מהיועצת הכל נראה קצת יותר פשוט משהיה וקצת יותר עצוב. אמא שלה שאלה אותה שוב. זאת יכלה להיות הזדמנות מצויינת לצרוח לעזרה. "לא עשיתי את זה אמא." גלגול עיניים ואז חיבוק נוסף. "שהיה לך יום טוב," אמא שלה נישקה אותה קלות, מלטפת את פנייה ואמא נעלמת מעבר לשעבר בית הספר. משאירה את הגוף של בתה ואת הנפש מרחפת אי שם מעל, אם היא הייתה קיימת. היא החזיקה את עצמה לשנייה, מחבקת את הגוף שלה. נסיון נואש להרגיע משהו. היום לא יהיה כמו אתמול, היום לא יהיה כמו שלשום. אנשים אוהבים אותה, אנשים דואגים לה. היא לא באמת בודדה. היא לא. היא לא. היא לא! היא רוצה לצרוח, היא מרגישה את פניה בוערות. היא מתחילה ללכת חזרה לכיתה, מרגישה כאלו היא הולכת לתלות את עצמה. היא צועדת לעבר הדלת שעליה מודבק השלט "י'3" ופותחת לפני שתתחרט. כמובן, רעש. שהם יכבדו את המורה לאנגלית? לא אפשרי בכלל. היד שלה רועדת קלות כשהיא מושיטה את הפתק מהיועצת למורה הנואשת שלא מצליחה להשתלט על הכיתה חסרת תקווה הזאת, אך זאת לא מביטה בו אפילו ורק אומרת לה שתתן אותו למחנכת. המקום שלה היה תפוס על ידי ילדה אחרת. המקום ליד החבר היחיד שלה בכיתה הזאת. היא הבינה, הרי הוא גם צריך להתחבר עם עוד אנשים, לכן התיישבה פשוט בשולחן ריק וניסתה לנפש שלה להתחבר עם הגוף. זה לא קרה. בכל שבע שעות הלימוד לא קרה. הבדיחות של הילד הזה כלפיה לא היו מצחיקות. למרות שהוא סיפר בדיחות כאלה כמעט לכולם, נכון? היא נאנחה, כנראה היא סתם חולה. היא תתאפק עד לסיום היום הזה. ואז לסיום השבוע והשבוע שאחריו והחודש והשנה והחיים- היא נסתה להשתיק את האני האחר שלה שאמר לה שהחיים לא בהכרח חייבים להסתיים אחרי פרק זמן רחב כל כך. היא נשמה נשימה עמוקה. צלצול. היא יצאה מי'3.