הכוכבים השחורים

אני מסיים להתגלח, שם אפטר שייב, סוגר את הכפתור האחרון בחולצת הפסים החגיגית ופונה לעבר המטבח. סבתא שם, כפופה אל התנור, מסיימת את ההכנות האחרונות. "אפשר לעזור" אני שואל אבל יודע מראש את התשובה. "אל תיכנס" היא אומרת לי "שב. שב לשולחן. אני עוד רגע באה". אני יושב אל שולחן החג הערוך לשלושה. סבתא באה בצליעה מן המטבח עם סיר גדול מכוסה במגבת. אני מקריא לה את ההגדה. היא כבר לא יכולה לקרוא בעצמה. כמעט עיוורת סבתא שלי. אני מנסה לקצר והיא אומרת לי "דילגת על עמוד. תחזור. תחזור ממי'לה שלי" ואני חוזר וקורא את כל העמוד. אחרי שולחן ערוך סבתא מורידה את המגבת ואנחנו אוכלים בשתיקה.
"שכחת לפתוח את הדלת" סבתא פתאום אומרת.
אני קם והולך אל הדלת. "הוא לא יבוא" אני אומר לה.
"דווקא כשהוא יבוא הדלת תהיה סגורה" היא אומרת "ככה זה. המזל רשום בכוכבים והכוכבים שלנו שחורים"
"אני חייב לזוז סבתא" אני אומר לה כשאני מסיים לאכול והיא מהנהנת ומתחילה לאסוף את הצלחות, דוחה את הצעתי לעזור לה. "לך כבר" היא אומרת לי ואני מנשק את מצחה ויוצא מן הבית.
שאול הציע שניפגש אצלו בהרצלייה אחרי ליל הסדר. ההורים שלו נסעו לבלות את הפסח בתורכיה. אני פותח רדיו ושומע קריין. סוגר מייד וסופר בלב שלושים שניות. לא מסוגל לשמוע את הטון המלטף והמרגיז הזה של הקריינים, פותח את הרדיו שוב ושומע את החצוצרה של צ'ט בייקר. מיי פאני וולנטיין.
פתאום קופץ שוטר לתוך המסלול שלי ומסמן לי לעצור בצד. מה? גם היום אתם עובדים? אין לכם משפחה? אני עוצר בצד ומחכה בתוך האוטו. בוהה בשוטרת בעלת רגליים ארוכות שנשענת על חלון של מכונית לפני, ממתין לה שתסיים.
"תפסיק להסתכל על התחת שלה ותן לי תעודות" אומר לי השוטר שמופיע מאחורי מתוך החשיכה. "מה עשיתי?" אני שואל, אפילו שאני יודע שאסור לדבר עם שוטרים. "נסעת תשעים" הוא עונה "מותר פה שישים". הוא בודק את התעודות שלי, ומדבר בקשר. השוטרת מסיימת עם המכונית שלפני וצועדת לכיוונינו. אני מנסה לא להסתכל עליה. היא עוצרת ומדברת עם השוטר שלידי ומציצה עלי. אני מתכווץ.
הוא מושיט לי את התעודות וגם דו"ח תנועה. מאתיים וחמישים שקל. "סע" הוא אומר לי.
אני חושב על סבתא והכוכבים שלה. עוצר בכספומט ומוציא אלף שקל. שאול אומר שלא כדאי לשחק על פחות, ואני לא מתווכח אפילו שתמיד אני מפסיד הכול.
מגיע אל הבית, מוצא בקושי חנייה, מולי מנסה משאית להחנות ברוורס ודופקת בכוח את הפרונט של סוזוקי ישנה. גם אני דופק את הפנס בשלט של אין חנייה, אבל הוא כבר היה ממילא שבור. שאול פותח לי את הדלת. כולם כבר יושבים סביב השולחן, הקלפים מונחים בערימה באמצע והאוויר מלא בעשן סיגריות. "איפה אתה, יא מניאק" שאול אומר "כולם כבר רצו להתחיל בלעדיך"
אני מתיישב במקום הקבוע ושם לב בפינה לסימה, אחותו של שאול. מזמן כבר לא ראיתי אותה, והיא גדלה. כבר לא ילדה.
אני מחליף את האלף שקל בצ'יפים והמשחק מתחיל. שאול מחלק ואני לא מרוכז. כל הזמן מגניב מבטים אל סימה. רוב הזמן אני פורש ובלי שאני מרגיש הכסף הולך. הערימה מול שאול הולכת וגדלה. האוויר סמיך וקשה לי לנשום. אני מבקש הפסקה ויוצא להירגע במרפסת, בקבוק בירה ביד. זה אולי חמץ אבל סבתא לא פה לשמור עלי.
"הי מוטי" אני שומע ומסתובב.
"הי" אני אומר לה "לא נסעת לתורכיה?" אני מדליק סיגריה וזורק את הגפרור לאדנית, מנסה להתגבר על הרעד שתוקף אותי.
"אני כבר ילדה גדולה" היא אומרת "כבר לא נוסעת לכול מקום עם ההורים" וכדי להוכיח את זה היא מושיטה יד אל הבקבוק שלי ושותה.
"את זוכרת את הנסיעה שלנו?" אני שואל.
היא מחייכת. "אף פעם לא שכחתי" היא אומרת "למה לא התקשרת אלי?"
"היית בת חמש עשרה!" אני אומר, כמעט מפיל את הבקבוק למטה, אל המרפסת של השכנים. "ואח שלך הוא החבר הכי טוב שלי"
היא מושכת בכתפיה ולוקחת שוב את הבקבוק מידי "אז למה נתת לי נשיקה?"
אני שותק. הסיגריה עוד רגע תיגמר ואז לא יהיה לי מה לעשות עם הידיים.
"מאז לא באת לפה" היא אומרת ומתבוננת בי. אני לא יודע אם היא מנסה להעניש אותי או להתחיל איתי. אני רואה את שאול קם מהכיסא ומתחיל לחפש אותי.
"אני חייב לחזור לשולחן" אני אומר ומנסה ללכת אבל ידה תופסת את ידי. "אני בת שמונה עשרה" היא אומרת "ואח שלי יעדיף שאני יהיה עם מישהו שהוא סומך עליו ולא .."
שאול נכנס למרפסת וטופח על כתפי. "מה? אתה לא חוזר לשולחן?" הוא צוחק "יש לך עוד חצי ערימה להפסיד". הוא וסימה מתבוננים זה בזו.
אני עוזב את סימה והמרפסת ואנחנו חוזרים אל השולחן כשידו מחבקת את כתפי. המשחק ממשיך.
היא באה ומתיישבת מאחורי. שאול מחלק. אני פותח את הקלפים ולא מאמין. שלושה אסים.
אני זורק שני צ'יפים על השולחן. "שניים" אני מבקש.
שאול מתבונן בקלפים שלו בריכוז. אני מרגיש את ידה של סימה מאחור, מלטפת את הגב שלי. שאול מחלק לי שני קלפים. אני רועד כשאני פותח אותם, יודע שמשהו קורה פה.
שני נסיכים. כולם מתבוננים בי. תורי. אני שם לב ששכחתי לנשום. לשאול יש ערימה ענקית מולו והוא אומר לי "תתחיל".
אני זורק עשרה צ'יפים על השולחן ורואה את כל השאר מתקפלים. שאול בוהה בי ומביט גם על אחותו. אני מכסה את הקלפים שלי ומסתיר אותם. הוא מוציא לשון ומעביר אותה לאט לאט על שפתיו. באיטיות הוא לוקח עשרים מהערימה שלו ושם.
בסרטים הם תמיד פותחים שוב את הקלפים ומסתכלים קלף קלף. אני לא פותח שום דבר. הראש שלי לא עובד. ידה של סימה ממשיכה לשחק לי בגב. אני סופר כמה יש לי בערימה. חמישים. אני דוחף את כול הערימה. מה אכפת לי?
כל האנשים מסביב שותקים. אפילו בדירות השכנות יש שקט עכשיו. שאול מציץ שוב בקלפים שלו ולאחר מכן מציץ בי. פתאום הוא מחייך. אני יודע מה הוא חושב. הוא משלים את הארבעים שלי ואומר "תפתח".
אני פותח והוא מחוויר. אחר כך הוא נשען אחורה וצוחק. הוא לא מראה את הקלפים שלו ורק דוחף את הערימה הגדולה לכיווני.
סימה מכניסה משהו לכיס של החולצה שלי. "זה הנייד שלי" היא לוחשת לי באוזן "אתה לא צריך לדבר עם אח שלי או עם ההורים שלי. ישר אלי." היא קמה והולכת לחדר שלה. אני מתבונן בה כשהיא הולכת והיא מסתובבת ומחייכת אלי, יודעת שהסתכלתי.
שאול נותן לי אגרוף בכתף "הכוכבים מחייכים אליך היום, אה מוטי?" הוא אומר, מערבב שוב את הקלפים.